הביטוי "דרופ שיפינג" אינו מילת קסם שיש בה כדי להסיר מהנתבע אחריות למכירת תוכן פיראטי (פסק-דין, שלום ב"ש, השופט עמית יריב, 16.7.2024):
העובדות: התובעת 1 אמונה על אכיפת זכויות יוצרים ועל מאבק בהפרתן באינטרנט. התובעות 6-2 הן חברות הפקה של סרטים ותוכניות טלוויזיה. הנתבע הפעיל את האתר sub-prim.co.il. התובעות טענו כי הנתבע מכר באתר מנויים לצפייה בתכנים פיראטיים, באמצעות אפליקציית IPTV Smarters Pro. הנתבע טען, בין היתר, כי רכש את זכויות השידור בסין, ומאחר שזכויות השידור הן אינטרנטיות, הצפייה בשידור התכנים בסין מתאפשרת גם במכשיר המחובר לאינטרנט בישראל. עוד טען הנתבע כי הוא פועל בשיטת "דרופ-שיפינג".
נפסק: התובעות סבורות כי הנתבע הקים עסק למכירת שירותי טלוויזיה אינטרנטית למנויים, בתשלום, כאשר מבין הערוצים שנמכרו לרשות הציבור נמצא תוכן מקור שלהן, ללא רשותן, תוך שהנתבע מתעשר על גבן. התובעות 6-2 הן "מפיק" כהגדרתו בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, ותוכן המקור הן יצירות מוגנות. התובעות הן גם בעלים של ערוצי שידור מקומיים, המשודרים בפלטפורמות שונות, כשתוכן המקור משודר בערוצים אלו, לצד תוכן בינלאומי, שלחלק מהתובעות זכויות שידור והפצה בלעדיות בו בישראל. לפי סעיף 64 לחוק, רואים את יוצר היצירה כמי שרשום על היצירה כיוצר או כמפיק שלה, אלא אם יוכח אחרת. שם התובעות מופיע על גבי תוכן המקור והתוכן משודר בערוצים. התובעות הן בעלות זכויות היוצרים בתכנים ובשידורים מושא התובענה.
מדובר בשידורים שמקורם בתובעות - בעלות זכויות השידור לפי סעיף 11(4) לחוק. הנתבע מכר באתר שירות בתשלום וציין כי הוא חוקי. לא מדובר בשידורים חיים בלבד, אלא גם בעותקי היצירות המקוריות (VOD) של התובעות. הנתבע הקים תשתית לשימור לקוחות במגוון פלטפורמות. הנתבע מכר במטרה להרוויח. הנתבע לא הכחיש את מעשיו, אך העלה טענות שלא זו בלבד שלא הצליח להוכיח, אלא שגם אילו הוכחו, לא היה בהן כדי לסייע. ההגנה התבססה על תכתובת ווטסאפ עם גורם עלום, שנטען שהוא הספק הסיני, שנערכה לאחר הגשת התביעה, ושבה לכאורה מאשר הספק כי השירות "חוקי". קשה לקבל את טענת תום הלב של הנתבע, שכן רכישה מגוף סיני של תכנים ישראליים, במחיר נמוך באופן קיצוני, אמורה הייתה לעורר לפחות חשד אצל הנתבע ולהצדיק בדיקה מקיפה יותר.
דיני זכויות היוצרים הם טריטוריאליים במהותם, כך שהזכות לשדר יצירה פלונית בסין ודאי אינה מקימה זכות לשדרה בישראל. הנתבע לא הציע לרכישה צפייה בתכנים בסין, כי אם בישראל, והיה עליו להוכיח כי קמה לו זכות למכור את היצירות בישראל – ובנטל זה הוא לא עמד. הנתבע השתמש בביטוי "דרופ שיפינג" כאילו היה מילת קסם, שיש בה כדי להסיר ממנו כל אחריות. ודאי על פי דיני זכויות היוצרים – מדובר בקונסטרוקציה משפטית חסרת שחר, אך גם דיני הגנת הצרכן אינם מכירים ב"הגנת הדרופ שיפינג", שיש בה כדי להפוך את המשווק ל"שחקן" שיש לו רק זכויות בעסקת המכר, ללא כל חובות. התובעות הוכיחו כי מעשי הנתבע הפרו את זכויותיהן.
פעילות הנתבע היא תחרות לא הוגנת, מכיוון שסיפק שרות פיראטי שהעביר שידורים של התובעות מבלי לשלם להן ותוך שהוא מתחרה ישירות בשירותי התובעות ומציע את תכניהן בעשירית המחיר. גם אם תתקבל טענת הנתבע כי השידור לא הגיע משטח ישראל, הרי שביהמ"ש יכול לקנות סמכות לדון בהפרה שביצע, כאשר מדובר בשירות שפונה לקהל הישראלי, בעברית, ומדובר בשידורים ובתוכן מקור ישראלי, הפוגע בתובעות, שהן חברות ישראליות. ניתן צו מניעה קבוע נגד פעילות הנתבע. הנתבע יפצה את התובעות בסך של 5,000 ₪ בגין כל הפרה, ובסך הכל 160,000 ₪ עבור 32 הפרות. הנתבע יישא בהוצאות ההליך בסך 10,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪.