יש לקבל את תביעת הספאם, אך לא במלוא חומרת הדין (פסק-דין, תביעות קטנות בת-ים, הרשם מיכאל שמפל, 14.7.2024):

העובדות: התובע טען כי הנתבעים שלחו לו 33 דברי פרסומת בדוא"ל, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובע היה לקוח של הנתבעת בעבר ובשנת 2020 ביקש כי מהנתבעת להסיר עצמו מרשימת התפוצה, אך בשנת 2022 החלה הנתבעת שוב במשלוח הודעות לתובע. 

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. התביעה שכנגד נדחתה שכן לא היה כל מקום להגישה. ההודעה ששלח התובע לנתבעת בשנת 2020 הגיעה ליעדה ובעקבותיה חדלה הנתבעת לשלוח לתובע דברי פרסומת, עד שהמשיכה במשלוח ההודעות בשנת 2022. התובע לא הסכים לקבל דברי פרסומת, בוודאי לא מאז שביקש את הסרתו. הנטל להוכיח הסכמה מפורשת מוטל על הנתבעת והיא לא עמדה בו. יש מקום להטיל אחריות אישית על הנתבעת 2, בעלת החברה. סעיף 30א(ח) לחוק התקשורת קובע חובת פיקוח מוגברת על מנהלים ונושאי משרה הנוגעים לתחומי השיווק והפרסום בתאגיד. הסעיף מטיל עליהם אחריות לנקוט בכל האמצעים הנדרשים כדי למנוע משלוח דברי פרסומת אסורים בידי התאגיד או מי מעובדיו. הנתבעת 2 היא בעלת החברה ונושאת באחריות רוחבית וכוללת לפעילות החברה. מתוקף תפקידה היה עליה לוודא קיומן של בקרות הולמות למניעת הפרת חוק התקשורת. 

התובע נמנע ביודעין מלהשתמש בלחצן ה"הסר" שהופיע בכל הודעה, או ממשלוח הודעת הסר במייל חוזר, חרף העובדה כי בשעתו כבר שלח מייל שבעקבותיו הוסר מרשימת הדיוור. התובע לא נתן כל נימוק לפשר ההימנעות כאמור. בשים לב ל"היסטוריה" של התובע ובשים לב להיותו "תובע סדרתי" מנוסה, הוא ניסה "למקסם" את הפיצוי המגיע לו על ידי צבירת הודעות רבות טרם נקיטה בהליכים. התנהלות זו היא בלתי סבירה ויש בה אף אלמנט של חוסר תום לב. מטרת סעיף 30א היא להרתיע מפני שליחת ספאם פוגעני ולאפשר אכיפה יעילה של החוק, אך לא נועדה ליצור מנגנון להתעשרות קלה תוך ניצול ציני של החוק. הנתבעות ישלמו לתובע 3,750 ש"ח וכן הוצאות בסך 750 ש"ח.