ת"א 22619-01-20 רוט נ' אייש

אולי יעניין אותך גם

החוק לא נועד לאסור על הורים לשוחח ביניהם על חשדות על גן הילדים של בתם (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט מוטי פירר):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת בעלת גן ילדים. הנתבעת עו"ד ואם לפעוטה בגן. הנתבעת פרסמה כי ראתה כיצד התובעת הכתה ילדה מילדי הגן (ילדתה של התובעת עצמה) לעיני הילדים האחרים, וכי בגן קיימות תופעות של אלימות והזנחה. התובעת טענה כי מדובר בשקר גס, שמקורו ברגשות נקמה וקנאה מצד הנתבעת כלפיה. הפרסומים הם הודעות טקסט לגננת שהועסקה בגן ולאבי הפעוטה; מכתב ששלחה הנתבעת לתובעת; שיחה שנערכה במסגרת יום הורים בגן; ושני פרסומים באתר "בדרך לגן" (אתר בו חוות דעת של הורים על גנים ופעוטונים בישראל). הנתבעת לא הכחישה את דבר הפרסום, אך עמדה על אמתותו. 

נפסק: פרסומי הנתבעת חמורים וקשים, ויש בהם כדי לגרום פגיעה אנושה לתובעת. מנגד, ככל שמדובר בפרסומי אמת, הרי שיש בהם עניין ציבורי ניכר ולא יהיה זה מוגזם לומר שעל הנתבעת חלה אף החובה להביא את הדברים בפני הורים נוספים. השאלה העיקרית ולמעשה היחידה היא שאלת "האמת", כלומר האם התובעת אכן הכתה את בתה. שלושת הפרסומים הראשונים אינם לשון הרע. פרסומים 1-2 הם התכתבות פרטית בין הנתבעת לאחת הגננות בגן ועם אבי בתה הפעוטה. גם אם יתברר שתוכן הדברים אינו אמת וכי חששות הנתבעת נעדרי בסיס, מדובר בהתכתבות אישית בין שני צדדים הרלוונטיים להתרחשות בגן, שלא הופצה לקהל הרחב. החוק לא נועד לאסור על הורים לשוחח בינם לבין עצמם על חשדות הנוגעים לגן הילדים של בתם, ואף לא לאסור על אם מודאגת לשוחח עם אחת הגננות, גם אם לימים יתברר כי מדובר בדאגה חסרת יסוד. פרסום 3 הוא התכתבות בין הנתבעת לתובעת עצמה שאינה מיועדת לצדדים שלישיים. 

מנגד, פרסומים מספר 4-6 הם פרסומים חמורים שפורסמו בתפוצה רחבה. פרסום 4 הושמע לאוזני הורי ילדי הגן, ופרסומים 5-6 נעשו באתר "בדרך לגן", החשוף לגולשים רבים המבקשים מידע על גני ילדים. פרסומים אלו עונים להגדרת "לשון הרע" והתקיימו יסודות "הפרסום". עלה בידי הנתבעת להוכיח במאזן ההסתברויות הדרוש, כי התובעת אכן הכתה את בתה. משכך, ובהינתן שמדובר בתוכן בעל עניין ציבורי מובהק, חלה הגנת אמת הפרסום, ועל כן דין התביעה להידחות. אין באמור כדי לקבוע שהתובעת היא מתעללת סדרתית או מי שנוהגת להכות את בנותיה דרך קבע, אולם במאזן ההסתברויות הדרוש השתכנע ביהמ"ש כי ברגע אחד של אובדן עשתונות, הכתה את בתה. התובעת תישא בהוצאות בסך 12,000 ש"ח.