זיכוי מערער מעבירת איומים לאחר שהורשע במשלוח דוא"ל מאיים לביהמ"ש העליון (פסק-דין, מחוזי ב"ש, השופטים ביתן, פרסקי וליבדרו, 19.6.2024):

העובדות: ערעור על הכרעת-הדין וגזר-הדין שניתנו על-ידי ביהמ"ש השלום בקריית-גת [ת"פ 32561-07-21]. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, בשל הודעת דוא"ל ששלח לביהמ"ש העליון. המערער הודה בשליחת הדוא"ל, אך טען כי לא הייתה כל כוונה מאיימת באמירותיו ושהכוונה היתה פוליטית בלבד. ביהמ"ש השלום הרשיע את המערער בעבירת האיומים וקבע כי דברי המערער נשלחו לביהמ"ש העליון במטרה שיתקבלו אצל הנשיאה חיות ושופטי ביהמ"ש, כי הדברים שנכתבו הם בגדר איום שהמסר המובנה בו ברור ומכוון להטיל מורא ופחד על נשיאת ביהמ"ש העליון ושופטיו. על המערער נגזרו 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס בסך 3,000 ש"ח.

נפסק: יש לקבל את הערעור על הכרעת הדין ולזכות את המערער. בחינת הטקסט מלמדת בבירור שמדובר בהבעת עמדה מבקרת כלפי ביהמ"ש העליון ולא באיום בפגיעה בנשיאה או בשופט אחר של ביהמ"ש. הרכיב העובדתי הבסיסי הנדרש לשכלול עבירת האיומים איננו מתקיים במקרה זה. גם רכיב הכוונה המיוחדת הדרושה לשכלול עבירת האיומים לא הוכח. הערכים המתנגשים העומדים על הפרק הם שלוות הנפש של נשיאת ושופטי ביהמ"ש העליון, אל מול חופש הביטוי של אזרח בהקשר של הבעת עמדה חברתית / פוליטית המבקרת רשות ציבורית. הביטוי במכתבו של המערער שנטען להיות מאיים, איננו ביטוי מובהק וברור של איום ומשמעותו יכולה להיות גם משמעות תמימה בהתייחס לעבירת האיומים. בנסיבות קיים קושי מובנה לקבוע בנחרצות שמדובר במסר מאיים ולא בהבעת דעה ביקורתית. יש להעדיף את ערך חופש הביטוי על פני הערכים המוגנים בעבירת האיומים. מעשה המערער אינו משכלל עבירה של איומים. הערעור התקבל והמערער זוכה.