ביהמ"ש האריך את הצו למניעת הטרדה מאיימת, אך בעתיד על המערער לנקוט הליכים אזרחיים (פסק-דין, מחוזי חיפה, השופט יצחק כהן, 26.5.2024):
העובדות: ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום קריות [ה"ט 37703-04-24], שדחה את בקשת המערער למתן שורת צווים לפי סעיף 4 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב–2001, שמטרתם לאסור על המשיבה לפרסם ולהפיץ פרסומים שונים עליו, שלטענתו מאיימים עליו ועל משפחתו. לבקשת המערער למתן הצווים קדמה בקשה נוספת [ה"ט 29461-10-23], שגם בה טען כי המשיבה מפרסמת ומפיצה פרסומים שונים שמטרתם לפגוע בו, לרבות ברשתות חברתיות, על רקע רצונו לסיים מערכת היחסים שהתקיימה בין השניים. באותה בקשה הצדדים הגיעו להסכמה על מתן הצווים ל-6 חודשים, שבסיומם הגיש המערער את בקשתו הנוספת. ביהמ"ש השלום דחה את הבקשה וקבע כי היא "למעשה בקשה למתן סעד זמני אזרחי..." שאינה מתאימה לחוק למניעת הטרדה מאיימת. מכאן הערעור. פסה"ד ניתן ללא שהוגשה תגובת המשיבה.
נפסק: הגדרת המונח "הטרדה מאיימת" בסעיף 2 לחוק חובקת מגוון רחב של אירועים. אין קושי בפרשנות המחילה אותה גם על הפצת פרסומים ברשתות חברתיות ואמצעי תקשורת שונים (Cyberstalking). עם זאת, לא כל הטרדה של אדם היא "הטרדה מאיימת". נדרש כי מדובר בהטרדה שיש עמה איום, פיזי או מילולי, או מימד אחר של סכנה, כלפי גופו של אדם, חירותו, פרטיותו או שלוות חייו. בהחלט קיימת אפשרות שהתנהגות מסוימת, שהיא הטרדה מאיימת לפי החוק, תיחשב גם כעוולה אזרחית או עבירה פלילית לפי חוק אחר. החוק נועד, בראש ובראשונה, לטפל במצבים דחופים, בהם אדם נתון לאיומים או למעשים אחרים העלולים לפגוע בו (כגון פגיעה בגוף, בפרטיות, בשם הטוב), וכן פגיעה בשלוות חייו. ההליכים לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת נועדו להבטיח סעד מיידי, כדי לשחרר את האדם המוטרד מסכנות ההטרדה המאיימת. אשר למערער, ניתן להרהר בצורך במתן סעד דחוף, שכן מאז ניתן הצו הקודם עמדו לרשותו 6 חודשים לנקוט בהליכים למניעת הפרסומים.
גם אם סבור ביהמ"ש שבפני אדם המבקש צו לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת קיימות אפשרויות אחרות, מתאימות יותר לקבלת סעד, עליו לדון בבקשה שהוגשה לו, ובמסגרתה לקצוב את תוקפו של הצו למניעת ההטרדה לפרק זמן מסויים, שיאפשר למבקש לפתוח בהליכים אחרים. הפרסומים בהחלט מטרידים, ונראה לכאורה שנועדו לפגוע בשלוות חייו של המערער ומשפחתו. אם לאחר מתן הצו הראשון הייתה תקווה שהרוחות תירגענה במידת מה, הרי נראה לכאורה שלא כך הם פני הדברים. יש להצטער שהמערער לא בחר בדרך המתאימה יותר להתמודד עם פרסומי המשיבה, אך אין בכך כדי להימנע מלדון בבקשתו, וליתן לו סעד, ולו לתקופה מוגבלת. הצו הוארך עד לתאריך שקבע ביהמ"ש. ככל שהמערער מעוניין בסעדים כלשהם בקשר עם פרסומים שהמשיבה מפרסמת או עתידה לפרסם עליו, יהיה עליו לנקוט בהליכים אזרחיים מתאימים.