לא מוטלת על התובע חובה "לרדוף" אחרי הנתבעים ו"להתחנן" שיסירו אותו (פסק-דין, תביעות קטנות בת-ים, הרשם מיכאל שמפל):

העובדות: התובע טען כי הנתבעים הפרו את סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, כששלחו לו 31 דברי פרסומת במסרונים ובדוא"ל, ללא הסכמתו ולמרות בקשותיו להסרה. הנתבעת היא חברה המפעילה מועדון לריקודים והופעות. הנתבעים 2-3 הם בעלי הנתבעת ומנהליה. התובע טען כי רכש כרטיס למופע דרך אתר הנתבעת, אך כי לא הסכים לקבל דברי פרסומת. הנתבעים טענו, בין היתר, כי התובע פעל בחוסר תום לב, כי הסכים מפורשות לקבלת דברי פרסום, כי לא היה כל קושי לבצע הסרה, ועוד.

נפסק: התביעה התקבלה בחלקה. לא עלה בידי הנתבעים לעמוד בנטל להוכיח כי התובע הסכים מפורשת לקבל דברי פרסומת. הנתבעים לא הציגו כל מסמך או אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי הסכמה כאמור אכן ניתנה. לא ניתן לקבל את הטענה כי התובע נתן הסכמתו שעה שהדבר נרשם בתקנון. נדרשת הסכמה מפורשת וזו לא ניתנה. באשר לאופן ההסרה, כפי שהופיע במסרונים, לא כך היה על הנתבעים לפעול. היה עליהם להציע פעולת הסרה באופן הקל והפשוט ביותר, או מתן אפשרות לכתוב את המילה "הסר" ולשלוח חזרה למספר הטלפון ממנו התקבל דבר הפרסומת, או מתן אפשרות לרשום, למשל, ספרה כלשהי. אין מקום לצרף להודעה קישור עליו יש ללחוץ, שעה שלא ידוע ולא ברור לאן הוא יוביל. טענת התובע כי נמנע מללחוץ על הקישור כי חשש מווירוסים היא טענה מקובלת. הנתבעים לא הוכיחו שמסרוני התשובה ששלח התובע, בהם ביקש הסרה, אכן לא הגיעו ליעדם וכי מדובר במספר טלפון ווירטואלי. היה על הנתבעים להעיד גורם רלוונטי מחברת ActiveTrail, אך הם לא עשו זאת. התובע הודה כי לא ניסה להסיר עצמו באמצעות דוא"ל, אך ביהמ"ש אינו סבור כי הימנעות זו נעשתה בחוסר תום לב. לא מוטלת על התובע חובה "לרדוף" אחרי הנתבעים ו"להתחנן" שיסירו אותו. הוא אינו נדרש "לעבוד" בניסיון להסיר עצמו מרשימת הדיוור, תוך בזבוז זמנו ומרצו. הנתבעים ישלמו לתובע 500 ש"ח לכל הודעה וסה"כ 15,500 ש"ח וכן הוצאות בסך 1,000 ש"ח.