תביעת לשון הרע בין בעל חוות דגים למגדלי דגי נוי (פסק-דין, שלום חדרה, השופט יניב הלר):

העובדות: תביעת לשון הרע שהגיש בעל חוות דגים נגד זוג מגדלי דגי נוי. התביעה הוגשה בעקבות שורת פרסומים של הנתבעים על הדרך בה מנהל התובע את חוות הדגים שלו, וזאת ברשתות חברתיות, בקבוצות ווטסאפ ובכתבת טלוויזיה. הנתבעים טענו כי מדובר בתביעה שמטרתה להשתיק אותם ולמנוע מהם לבקר באופן לגיטימי את תפקוד התובע בניהול חוות הדגים שבבעלותו. 

נפסק: מדובר בפרסומים רבים, חוזרים ונשנים, של שני הנתבעים. אין חולק כי יסוד ה"פרסום" קיים. הפרסומים מייחסים לתובע פעולות ותכונות שעשויות להפוך אותו מטרה לבוז וללעג, ולפגוע בו באופן הנופל לקטגוריות המנויות בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. קיים עניין ציבורי, בוודאי לקהל חובבי הדגים שהוא הנמען העיקרי של רוב הפרסומים. מדובר בטענות להתנהלות לא כשרה מצד הגורמים שמונו להיות אמונים מטעם המדינה על שמירת החוק. העדויות והראיות מובילות למסקנה כי חלק משמעותי מהפרסומים בעניינו של התובע אכן מוגנים תחת הגנת אמת הפרסום. מנגד, בנושאים אחרים היתה בפרסומים סטייה מן האמת.

אשר להגנת תום הלב, דברי הנתבעים – הבוטים מאוד, והבלתי מוכחים בדיעבד בחלקם – נאמרו מתוך תום לב סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד. הנתבעים נסמכו על "תמיכות" שלפחות כפי שהיו לנגד עיניהם נחזו כמשכנעות. אין מדובר רק באמונה מוחלטת בדבריהם, אלא גם באמונה שנסמכה על דברי מכרים שונים, תוצאות בדיקות שיזמו, וסמיכות מאורעות וצירופי מקרים מעוררי חשד, שהצטברו כולם לשכנוע של השניים. על כל פרסום שנבע מהאמונה ב"קנוניה מושחתת" כביכול, חלה הגנת תום הלב. עיקר פרסומי הנתבעים מוגנים מכוחן של הגנות אמת הפרסום ותום הלב. גם קללות ודברי גנאי שנלוו להן, אף שיש להסתייג מהם, אינם מהווים טעם עצמאי לפסיקת פיצויים.

ראוי לאזן בין הוצאות דחיית מרבית הטענות, לבין החלק המועט יחסית שספק חרג מההגנות. במכלול, ראוי לדחות את הסעד הכספי כליל, תוך הימנעות מפסיקת הוצאות לטובת הנתבעים, כאיזון, הן ללשונם הבוטה, הן לעובדה שחלק מטענותיהם לא הוכח כטענות אמת, והן לכך שחלק, שולי יחסית, מהפרסומים, חרג במידת מה גם מגבולות ההגנות. ניתן צו לפרסום הודעת הבהרה ותיקון, לרבות בעמודי הפייסבוק וקבוצות הווטסאפ בהן פורסמו הדברים.