ההודעה בקבוצת הוואטספ לא נועדה לבייש את התובעת, אלא היא פנייה כנה לדיירים האחרים (פסק-דין, תביעות קטנות ת"א, השופט ליאור גלברד):

העובדות: תביעת לשון הרע שמקורה בסכסוך שכנים. התובעת והנתבעת גרות בבניין משותף. דירת התובעת ממוקמת תחת דירת הנתבעת. בין השתיים התגלע סכסוך על רקע תלונות התובעת על רעש שנגרם לה מדירת הנתבעת, שמקורו העיקרי במשחקים של ילדי הנתבעת. עניין התביעה בהודעה קולית שהפיצה הנתבעת בקבוצת דיירים של הבניין והבניין הצמוד, שהתובעת טוענת כי היא לשון הרע כלפיה.  

נפסק: התביעה נדחתה. הפרסום מושא התביעה נשלח לדברי הנתבעת על רקע דפיקות שנשמעו בדירתה מתקרת דירת התובעת ויש לקבל את עדותה, שגובתה גם בסרטונים. ההודעה הקולית ששלחה הנתבעת עולה כדי לשון הרע. צירופם של התיאור העובדתי בדבר הדפיקות בתקרה יחד עם הכינוי "משוגעת" המתייחסים לתובעת עולים כדי פרסום שעשוי לבזות ולהשפיל את התובעת במידה המצדיקה לראות בפרסום לשון הרע. לנתבעת לא עומדת הגנת אמת הפרסום. תנאי לתחולת הגנה זו היא קיומו של עניין ציבורי בפרסום והפרסום אינו עומד בתנאי זה. מדובר בסכסוך שכנים שכשלעצמו אין בו ערך ציבורי. בעידן קבוצות הווטסאפ והרשתות החברתיות, בהן הפצת מסרים פוגעניים בתפוצה רחבה היא קלה ופשוטה, יש לנקוט משנה זהירות במתן לגיטימציה לפרסומים שיש בהם אלמנט של ביוש, ובמיוחד כאשר לא מתלווה לכך תכלית נוספת הראויה להגנה.

לנתבעת עומדת הגנת תום הלב. התנאי שעניינו בהגנה על עניין אישי כשר של הנתבעת מתקיים במובן זה שהנתבעת פנתה לדיירים אחרים בבניין ובבניין הצמוד שעשויים לסבול מהדפיקות בתקרת דירתה, על מנת שיפנו לבעל הדירה או ישוחחו עם התובעת. זאת, כדי לגרום לה להפסיק את הדפיקות על תקרת דירתה שיכול ומפריעות גם להם, כאשר מהשיח בקבוצת הווטסאפ עולה ששכנים נוספים שמעו את הדפיקות וסבלו מהן. לא מדובר בהודעה שנועדה לבייש את התובעת, אלא בפניה ספונטנית וכנה לדיירים בשעת תסכול מתוך מטרה לגרום להם לפעול על מנת שהתובעת תפסיק עם הדפיקות. אמנם לשם כך לא היה נדרש להשתמש בביטוי "משוגעת", אך אין בביטוי זה כדי להוציא את הפרסום מגדרי ההגנה. החלק הפוגעני העיקרי בהודעה הוא לא הכינוי "משוגעת", אלא ההתנהגות העובדתית שייחסה לתובעת דפיקות בלתי פוסקות על תקרת דירתה.