טענות בוקינג מבטאות את רצונה להתנער מאחריות לפרסומי מקומות האירוח (החלטה, מחוזי י-ם, השופטת תמר בר-אשר):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בי-ם [ת"ק 21547-03-23], שקיבל בחלקה את תביעת המשיב נגד המבקשת (בוקינג), הורה לה לשאת בהוצאותיו הריאליות של המשיב ולשלם לו פיצוי של 2,000 ש"ח עבור עוגמת נפש. התביעה הוגשה לאחר שהמשיב הזמין באתר המבקשת שהייה בבית נופש בצרפת, אלא שערב ההגעה נודע לו כי בית הנופש שהושכר לו אינו פעיל. ביהמ"ש קמא קבע כי המבקשת היא סוכנת נסיעות המתווכת בעסקה שבין המשיב לבית הנופש שהוזמן באמצעותה, וכי אינה ספק שירותים. נקבע כי למבקשת אשם חלקי, מאחר שהיה עליה לדעת כי בית הנופש שהוזמן אינו פעיל ולהסיר את פרסומו מהאתר. מעת שלא עשתה כן, נקבע כי חזקה שהתרשלה. בקשת רשות הערעור מכוונת רק כלפי הקביעה כי המבקשת נושאת באחריות למקרה בו מקום אירוח, המפרסם בפלטפורמה שלה, מחליט שלא לכבד את הזמנת הלקוח.

נפסק: אין מקום למתן רשות ערעור, משלא נמצאה הצדקה לחריגה מהכלל לפיו רשות ערעור על פס"ד של בימ"ש לתביעות קטנות ניתנת רק בנסיבות חריגות וקיצוניות, אם נפל פגם מהותי הדורש את התערבות ערכאת הערעור, או אם מדובר בנסיבות בעלות השלכות רוחב. לא מתקיים אחד מאותם חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור. אף לא נמצא כי ישנו הבדל של ממש בין השאלה שנדונה בעניין כספי לבין השאלה העולה בהליך זה. בשני המקרים מדובר במצב שבו המבקשת היא המפרסמת של מקום האירוח והיא הגורם המתווך בין מקום האירוח לבין הלקוח שהזמין את האירוח באמצעות אתר המבקשת. אפילו מדובר בשאלה משפטית עקרונית בעלת השלכות רוחב, כטענת המבקשת, כי אז עליה להתברר במסגרת רחבה יותר ולא במסגרת הליך הנדון בבית משפט לתביעות קטנות. גם לגבי סכום הפיצוי שנפסק אין מקום להתערב, אף שלא ניתן לשלול את טענות המבקשת לגביו ואפילו ניתן היה להגיע לתוצאה שונה. כך ביחוד בהיעדר מחלוקת שהמבקשת החזירה למשיב את מלוא סכום העסקה שבוטלה. 

טענותיה של המבקשת מעלות קושי, מאחר שהן מבטאות את רצונה להתנער מאחריות לפרסומי מקומות האירוח באתרה. התנערות זו אף מעלה את השאלה איזה יתרון יש להזמנת מקומות אירוח באמצעותה או באמצעות אתרים דומים, להבדיל מהזמנתם במישרין ממקום האירוח. אחת הסיבות להזמנת מקומות אירוח באתרים דוגמת זה של המבקשת היא הרצון ב"כתובת" שאליה ניתן יהיה לפנות במקרה של תקלה או בעיה. מדובר בגוף שהיקף פעילותו עצום ויש להניח כי גם למקומות האירוח יש אינטרס לפעול ולהתפרסם באמצעותו. בניגוד לטענות המבקשת, דווקא היא זו שיכולה להפעיל מנגנון שיבטיח דיוק מרבי בפרסום באמצעותה וקיום כלל ההתחייבויות של מקומות האירוח לפי האופן שבו הם מפרסמים את עצמם. זאת לעומת הלקוח הבודד, שהאפשרות שלו להתמודד עם מקומות אירוח ובייחוד אלו שמחוץ לישראל, שמפרים את התחייבויותיהם או מתנהלים בניגוד לפרסומים שלהם, מועטה מאד ולעתים אף בלתי אפשרית. הבקשה נדחתה.