פיצוי של 40,000 ש"ח על הפרת זכות יוצרים בשני צילומים (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת כרמלה האפט):

העובדות: תביעה שעילתה הפרת זכות היוצרים של התובע בשני צילומיו, והפרת זכותו המוסרית באחד מהצילומים, בפרסומי הנתבעות, לרבות באתרי אינטרנט ועמוד פייסבוק. התובע הוא צלם מקצועי המתמחה בצילומי ספורט; הנתבעת 1 היא עיריית קריית גת; הנתבעת 2 מחזיקה בשם המתחם של "הפורטל הישראלי לרשויות מקומיות"; הנתבעת 3 היא מפעילת האתר "ניוז 08". הנתבעות טענו כי אין מדובר ביצירות מוגנות, כי השימוש היה הוגן, וכי הן בבחינת "מפר תמים". הנתבעות 2-3 טענו כי קיבלו את הצילום הראשון בדוא"ל מדוברות הנתבעת 1 וכי נתבקשו רק לתת קרדיט לתובע בעת הפרסום. הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש להכריע בתובענה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, תוך הנמקה קצרה, כשפסה"ד יקבע פיצוי לתובע בטווח שבין 10,000 ש"ח ל-75,000 ש"ח. 

נפסק: שני הצילומים הם "יצירה אמנותית" לפי חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. ההגדרה אינה מבחינה בין צילום אמנותי המתוכנן מראש לצילום המתעד את המציאות באופן ספונטני. על מנת שיצירות אמנותיות יחסו תחת החוק כיצירות מוגנות, עליהן לעמוד בדרישת הקיבוע, שהתקיימה; ובדרישת המקוריות. כמעט בכל צילום ישנה מידת מקוריות מספקת, ורק במקרים נדירים מאוד אין די מקוריות בצילום באופן שהוא לא יהיה מוגן בזכות יוצרים. דרישת המקוריות התקיימה בצילומי התביעה והצילומים מוגנים בזכויות יוצרים. הצדדים לא חלקו על בעלות התובע בצילומים.

הנתבעות הפרו את זכות היוצרים של התובע בפרסום הצילומים באתרי הנתבעות ובעמוד הפייסבוק של הנתבעת 1. הנתבעת 1 עשתה כן ביחס לשני הצילומים והנתבעות 2-3 עשו כן ביחס לצילום הראשון. הפרסומים הם בגדר פעולות "העתקה" ו"העמדה לרשות הציבור", כמשמען בסעיף 11 לחוק, שעולות כדי הפרת זכות יוצרים לפי סעיף 47(א) לחוק. מקום בו נתבעת 1 לא ציינה את שם התובע בפרסום הצילום השני, הן באתר והן בעמוד הפייסבוק שלה, היא הפרה גם את זכותו המוסרית של התובע בצילום זה. 

לא ניתן להחיל את הגנת השימוש ההוגן. הנתבעת 1 אמנם אינה גוף מסחרי במהותו, אולם אין בכך כדי להעניק לה הגנת שימוש הוגן באופן אוטומטי עבור כל הפרת זכות יוצרים מצדה. מעצם השימוש בצילומים הפיקה הנתבעת 1 רווח ותועלת בדמות צבירת מוניטין כרשות מקומית בקרב תושביה ורשויות אחרות. השימוש בצילומים פגע בשוק הפוטנציאלי שלהם. אף לא ניתן קרדיט לתובע בעת פרסום הצילום השני. הנתבעות 2-3 מפעילות אתרים בעלי מטרות מסחריות, המפיקים רווח ממכירת שטחי פרסום ומתנועה בהם. ככאלה, קשה להחיל בעניינן את הגנת השימוש ההוגן. אין מקום להחיל את הגנת מפר תמים. אין מדובר במקרים החריגים בהם הנתבע לא ידע ולא היה לו יסוד סביר לחשוד כי קיימת זכות יוצרים ביצירה. מדובר בצילומים שקשה להניח כי הנתבעות, כגופים העוסקים באופן שוטף בפרסום צילומים, המוחזקים כבקיאים בדיני זכויות יוצרים, סברו כי אין כל גורם שבבעלותו מצויה זכות היוצרים בתמונות.

אשר לגובה הפיצוי, מדובר בהפרה בהיקף לא מבוטל. אמנם ההפרה לא נעשתה במכוון, אך יש להביא בחשבון כי הנתבעת 1 היא רשות מקומית, גוף גדול ובעל אמצעים, שמוטלת עליו, ובפרט על מחלקת הדוברות שלו שזוהי מהות עיסוקה, להכיר היטב את דיני זכויות היוצרים ולפעול על פיהם. גוף שיכול היה בנקל לאתר את זהות צלם התמונות, לבקש את אישורו לפרסמן ולהציע לו שכר הוגן עבור השימוש בהן. הנתבעות 2-3 קיבלו את התמונה הראשונה בדוא"ל מדוברות העירייה, וכל שהתבקשו היה לתת קרדיט לתובע. נסיבות אלה עלולות היו להציג בפני הנתבעות 2-3 מצג שווא, לפיו מחלקת הדוברות בדקה את סוגיית זכויות היוצרים, וכי השימוש בתמונה הוא בהרשאה.

עם זאת, אף הנתבעות 2-3, כמפעילות אתרים מסחריים, שבפעילותן השוטפת עוסקות תדיר בפרסום תמונות, מוחזקות כמי שבקיאות בדיני זכויות יוצרים בעצמן ופועלות לפיהם, וככאלה אשר היו יכולות להתחקות בנקל אחר זהות צלם התמונה הראשונה, לצורך קבלת הרשאתו להשתמש בה, בטרם השימוש בפועל. חרף המצג שהוצג בפניהן על ידי הנתבעת 1, עצימת עיניים מוחלטת וחוסר הפעלת שיקול דעת מצד הנתבעות 2-3 אינה התנהלות ראויה בנסיבות העניין ואין לפטור אותן מלפצות את התובע, אם כי באופן מופחת יחסית לנתבעת 1. הנתבעות יפצו את התובע בסך כולל של 40,000 ש"ח, מתוכם הנתבעת 1 תשלם 30,000 ש"ח וכל אחת מהנתבעות 2-3 תשלמנה 5,000 ש"ח. לתובע נפסקו הוצאות בסך 8,000 ש"ח.