הפרסומים לא נועדו לשרת מטרה ראויה, אלא לבזות את התובעים ולהוציאם ממעגל הלגיטימיות (פסק-דין, שלום חיפה, השופטת כמאלה ג'דעון):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע הוא חבר מועצת העיר חיפה מטעם תנועת חד"ש ושימש גם כב"כ סיעת חד"ש (התובעת 2). הנתבע הוא חבר מועצת העיר חיפה מטעם סיעת "ישראל ביתנו", ושימש כמנהל מחוז צפון של צעירי המפלגה. התובע טען כי הנתבע פרסם באופן אובססיבי שורת פרסומים שקריים ומכפישים נגדו ונגד הסיעה. התביעה עוסקת ב-11 פרסומים. בקבוצה הראשונה נמנים פרסומים שנאמרו על-ידי הנתבע בישיבת מועצת העיר, הקבוצה השנייה כוללת פוסטים שהנתבע פרסם בחשבון הפייסבוק שלו, והשלישית כוללת פרסומים בראיון ברדיו חיפה ובקבוצת וואטסאפ של חברי מועצת העיר.

הנתבע טען, בין היתר, כי מדובר בתביעת השתקה, ולחילופין בוויכוח ציבורי ובמאבק רעיוני פוליטי, והוסיף כי התערבות ביהמ"ש נועדה למקרים בהם אדם מכפיש אחר ומפרסם עליו מידע שקרי, וכי אין זה המקרה. הנתבע טען עוד כי מדובר בפרסומים שנעשו בתחום הציבורי בו הנתבע והתובעים פועלים.

נפסק: בתביעות לשון הרע אין זה תפקידו של ביהמ"ש להיכנס לקלחת הפוליטית הציבורית. לכל אדם הזכות להחזיק בדעותיו, הן אידיאולוגית, הן מגדרית, והן מבחינה חברתית או מוסרית. תפקיד ביהמ"ש לבחון אם נפגעה זכותו של אדם לשם טוב בעקבות הפרסום הפוגעני הנטען, או שמא זכות הביטוי וההבעה של הנתבע מאפילה על הפגיעה. הביטויים "תומך טרור", "מהלל טרור", "חבר בארגון מחבלים", "גיס חמישי" ו"בוגד" נתפסים על ידי האדם הסביר כביטויים מכפישים ופוגעניים שנועדו להוציא את מושא הפרסום ממעגל הלגיטימיות, לפגום בהערכתו בפני הבריות, ולהציב אותו מטרה לשנאה ולבוז, ולפיכך עולים כדי לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע.

טענת הנתבע לפיה הוא לא התכוון לייחס לתובעים את המעשים העולים מהביטויים, אלא רק לבקר את עמדותיהם, אינה רלוונטית בשלב זה של הבדיקה, שכן המבחן הוא אובייקטיבי ונשען על "המסר עמו ביטויים אלה מותירים את הצופה". הצדדים לא חלקו על תוכן הפרסומים ועל התקיימות יסוד הפרסום לגביהם בהתאם לדרישת סעיף 2 לחוק. לשם בחינת ההגנות הרלוונטיות, יש לקבוע האם הפרסומים מציגים עובדות או הבעת דעה. התובע טען כי הפרסומים מייחסים לתובעים עובדות כמו חברות בארגון מחבלים וברשימת טרור, טען הנתבע כי מדובר בהבעת דעה החוסה תחת ההגנה שבסעיף 15(4) לחוק. מבין שתי העמדות הללו מעדיף ביהמ"ש את עמדת הנתבע.

קשה להלום כי האדם הסביר, בשמעו את האמירות בהם כונו התובעים, יסבור כי מדובר בהצגת עובדות. אין זה "הרושם הכללי שיוצר מירקם האמירות בעיני השומע או הקורא הסביר". האמירות נאמרו תוך כדי שיח ציבורי, חלקן בישיבת מועצה סוערת בה הוחלפו דברים קשים בין הצדדים, וחלקן בפוסטים או ראיון שבהם התייחס הנתבע לפועלם של התובעים. אין באמור בכדי להקהות על חומרת הביטויים, אולם אין בחומרתם בכדי להפוך את האמירות ל"עובדות" כטענת התובע. לא די בקביעה כי מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי בכדי לזכות בהגנת החוק. יש להוכיח כי הבעת הדעה נעשתה בתום לב וכי היא עומדת במבחן המידתיות והסבירות.

הנתבע פרסם את הפרסומים כאות מחאה על עמדותיהם הפוליטיות של התובעים. אולם, לשון הפרסומים חרגה מתחום הסביר. חלק מהביטויים אינם בגדר "גידוף גרידא", אלא ביטויים שהכתימו את התובעים והציגו אותם באור שלילי ומאוס, ושמו אותם מטרה לרדיפה והתנכלות. ביטויים אלה אינם משרתים תכלית ראויה, ואינם עומדים במבחן הסבירות והמידתיות, ולא "לטובתם" הוענקה ההגנה על חופש הביטוי בזירה הציבורית. אין חולק על זכות הנתבע, בדומה לכל נציג ציבור, להביע ביקורת עניינית ולגיטימית, גם אם חריפה וקשה, אולם אין לראות בביטויים בהם השתמש כביקורת עניינית ולגיטימית שנועדה לשרת מטרה ראויה, אלא כאמירות שמטרתן לבזות את התובעים, להשפילם ולהוציאם ממעגל הלגיטימיות באמצעות תהליך דמוניזציה. 

הפצת הפרסומים על פני תקופה, תוך חזרה על הביטויים הפוגעניים באופן עקבי, מלמדת על רדיפה אובססיבית של הנתבע אחר התובעים. לגבי הפרסומים 1-4 נפסקי כי הם נאמרו בעידנא דריתחא ולפיכך רק הפרסומים 5-11 ייחשבו כמעוולים לפי החוק. הנתבע יפה את התובעים ב-10,000 ש"ח עבור כל אחד מהפרסומים הללו וסה"כ 70,000 ש"ח, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח.