השימוש של "כאן" בקטע מסרטון הוא שימוש הוגן וממילא התובע אינו בעל הזכות בו (פסק-דין, שלום י-ם, השופטת מירית פורר):
העובדות: התובע הוא מפיק סרטים. הנתבע הוא תאגיד השידור הציבורי. הנתבע השתמש ב-35 שניות מסרטון שהפיק התובע, בסדרת כתבות וקדימונים ששידר בחלק המגזין בחדשות ערוץ 11, וכן באמצעי מדיה דיגיטליים של הערוץ (אתר הנתבע, יוטיוב, פייסבוק ו-X). התובע טען כי הנתבע הפר את זכויות היוצרים שלו. הנתבע טען כי התובע אינו בעל הסרטון, שהשימוש בסרטון נעשה באישור בעליו, וכן טענות של "שימוש הוגן" ו"מפר תמים". הסרטון הוא של טקס שנערך בבית כנסת בגבעת שמואל, במהלך משבר הקורונה, שנציגי הקהילה הזמינו את התובע לתעד.
נפסק: סעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, קובע כברירת מחדל כי היוצר הוא בעל זכות היוצרים הראשונה ביצירה שהוזמנה, אלא אם הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע. הנתבע טען שהאירוע המתועד בסרטון הוא אירוע פרטי, שחל עליו החריג בסעיף 35(ב) לחוק, לפיו הבעלים הראשון של זכות היוצרים בצילום אירוע מסוג זה, הוא מזמין היצירה, הקהילה. התובע טען שאין לראות בקהילה "מזמינה" וכי האירוע ציבורי באופיו. ראשי הקהילה הזמינו מהתובע תיעוד אירוע, שכלל חלקים מאירוע שהתובע ביקש לתעד. אירוע הקהילה היה נרחב יותר ולכן אין מדובר בהזמנת יצירה שהתובע החל ליצור אותה או התחייבות לקנייתה לאחר השלמתה, אלא בהזמנה מראש של יצירה.
לאירוע מאפיינים ציבוריים ופרטיים במשולב. התובע העלה את הסרטון לערוץ הקהילה באתר יוטיוב, בהוראת ראשיה, ללא הגבלה בגישה אליו. לא נעשתה כל פעולה לקבלת אישור בדיעבד מבאי האירוע לפרסום זהותם בסרטון או לטשטוש פני חוגגים שלא נתנו את אישורם. גישה בלתי מוגבלת זו מעידה שבעיני המזמינה והחוגגים, נתפס האירוע כאירוע ציבורי בהשתתפות נכבדי הישוב והקהילה. האירוע המתועד היה בעל מאפיינים ציבוריים, ואינו אירוע פרטי, אולם יש לראות בקהילה כבעלת הסרטון. העלאת הסרטון נגיש לכל הגולשים באינטרנט, למרות מומחיות התובע וניסיונו בזכויות יוצרים, סותרת את טענתו לבעלות עליו. הרב העיד שהתובע מסר את היצירה לקהילה ללא ציון הגבלות בשימושה ושסבר ש"יכול להיות שהחומרים ישודרו" על ידי-הנתבע. התובע הודה שאין פגם במסירת היצירה על-ידי הרב, אלא רק בשימוש הנתבע ביצירה. הצהרה זו לא רק שסותרת את טענת התובע שלקהילה ניתן רישיון רק לשימוש אישי, אלא שהימנעות התובע מציון הגבלות שימוש לראשי הקהילה מעידה שהתובע לא ראה ביצירה כשלו.
התובע צירף רשימות המונות את יצירותיו במהלך השנים. אף רשימה אינה מונה את הסרטון כאחת מיצירותיו. התובע ראה בקהילה כבעלת זכות היוצרים ביצירה. הצדדים הגיעו להסדר לפיו בעלת הזכויות בסרטון היא הקהילה ובהתאם נדחית התביעה. גם אם היה התובע בעל הזכויות ביצירה, עומדות לנתבע הגנות "מפר תמים" ו"שימוש הוגן". רב הקהילה הוא שמסר את הסרטון לנתבע והצהיר על בעלותו בו בפני התחקירן. לנוכח הצהרות הרב על התשלום עבור הסרטון, הימצאות לוגו הקהילה לאורך כל היצירה ונגישותו בערוץ הקהילה ביוטיוב, מתקבלת טענת הנתבע שלא ידע ולא היה צריך לדעת שהתובע טוען לבעלות על הסרטון (לפי סעיף 58 לחוק). יש לקבל את טענת התובע שעל הנתבע להיבחן באמות מידה גבוהות יותר, לנוכח התמצאותו בתחום, אך הנתבע עמד בהן.
הנתבע השתמש בחלקים מהיצירה בסדרת כתבות ששודרו במהדורת החדשות של ערוץ ציבורי, שנגעו בעניין שהיה בראש סדר היום הציבורי, בנוגע למשבר בריאות עולמי שלו השלכות בעולם וישראל. אלה הם ממאפייני דיווח חדשותי ולכן, נדחית טענת התובע שאין לראות בשימוש משום דיווח עיתונאי לצורך הגנת השימוש ההוגן שבסעיף 19 לחוק. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך 18,000 ש"ח.