נדחה ערעור העיתונאי רון קופמן על פרסומי לשון הרע שפרסם נגד דורון ג'מצ'י (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 53246-06-20], שחייב את המערער (הנתבע) לשלם למשיב (התובע) 25,000 ש"ח והוצאות על פרסום לשון הרע. המשיב הוא כדורסלן עבר והמערער הוא איש תקשורת ושדרן ספורט. ב-2018, במהלך תוכנית רדיו, אמר המערער אמירות שונות על המשיב. מספר שעות לאחר שידור התוכנית פורסם בטוויטר "ציוץ" על המשיב. בשל פרסומים אלה המשיב הגיש קובלנה פלילית נגד המערער על לשון הרע והמערער הגיש הליך מקביל בטענה לאיומים. ההליכים אוחדו והצדדים זוכו מהמיוחס להם בהכרעת דין [ק"פ 10721-12-18].

המשיב הגיש תביעת לשון הרע אזרחית. ביהמ"ש קמא קבע כי אין בממצאי ההליך הפלילי משום מעשה בית דין והשתק פלוגתא. נפסק כי המשיב הוכיח כי המערער אחראי לפרסום בטוויטר, חרף הזיכוי בהכרעת הדין, שכן מדובר בפרסום הנחזה להיות ציוץ מחשבון המערער, הנושא את תמונתו, כאשר תוכן הפרסום וסגנונו דומים לתוכן הפרסום בתכנית הרדיו ולסגנון הדברים. נפסק כי כמעט כל אחד מהגידופים בהם השתמש המערער, כשלעצמו, בא בגדר אותה שפת רחוב נמוכה, ששימוש חד פעמי בה לא היה מקים עילת תביעה, אך כי לא ניתן להתעלם מהבוטות של חלק מכינויי הגנאי ואף לא מהאפקט המצטבר של ריבוי הכינויים. עוד נקבע כי המערער אינו יכול לחסות תחת הגנת תום הלב. מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות. ביהמ"ש השלום, בפס"ד מפורט ומנומק, כתב מדוע הפרסומים הם "לשון הרע", מדוע לא מתקיימת הגנת תום הלב ומדוע נפסק סכום פיצוי נמוך בהתחשב בנסיבות. קביעות אלה מקובלות. ביהמ"ש קמא לא חרג מסמכותו כאשר לא "אימץ" את קביעות ביהמ"ש בהליך הפלילי כפי שהן. ביהמ"ש האזרחי לא חייב לאמץ את הקביעות שנקבעו בהליך הפלילי, וודאי כאשר מדובר בזיכוי. רף ההוכחה בהליך הפלילי וההליך האזרחי שונה לחלוטין. אין מקום להגדיל את סכום הפיצוי. המערער יישא בהוצאות המשיב בערעור בסך 15,000 ש"ח.