בנק דיסקונט הודיע כנדרש ללקוחותיו על משלוח הודעות פרסומת (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט גיא שני):

העובדות: בקשה לאישור תובענה כייצוגית. המבקשים, לקוחות ותיקים של המשיב (בנק דיסקונט) טענו כי המשיב הפר את סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בכך ששלח דברי פרסומת, בדוא"ל ובמסרונים, ללא הסכמתם המפורשת של המבקשים. המשיב טען, בין היתר, כי ההודעות נשוא הבקשה אינן פרסומיות, אלא הודעות שירות בלבד, וכי גם אם מדובר היה בהודעות פרסומיות, הרי שהמבקשים הסכימו לכך במפורש בעת פתיחת החשבון, או שמתקיים החריג שבסעיף 30א(ג) לחוק.

נפסק: דיון בבקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא שלב מקדמי לדיון בתביעה גופה. הנטל בשלב בקשת האישור אינו נטל של מה בכך, אך גם לא נטל כבד מנשוא. התנאי הראשון לאישור תובענה ייצוגית הוא שביהמ"ש השתכנע כי "התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה". קשה לקבל את עמדת המשיב לגבי אופי ההודעות. על פניו אכן יש בהודעות יסוד אינפורמטיבי / שירותי, אך בד בבד נראה כי הן נועדו לעודד נטילת הלוואות מהמשיב. קיימת אפשרות סבירה שההודעות ששיגר המשיב למבקשים הם "דברי פרסומת", בהתאם להגדרה הקבועה בחוק התקשורת.

אין צורך להכריע במקרה זה בשאלה האם ניתנה הסכמתם המפורשת של המבקשים. בפועל המשיב בחר לא לשגר ללקוחותיו דברי פרסומת על-בסיס ההסכמה לתנאים הכלליים בעת פתיחת החשבון, ומצא לנכון לשנות את נוסח התנאים הכלליים וכן להודיע לכלל הלקוחות, עובר לשיגור ההודעות השיווקיות, על אפשרות משלוח בעתיד ועל זכותם לסרב. משמע, המשיב ביקש ליישם את החריג הקבוע בסעיף 30א(ג) לחוק התקשורת (הקובע מסלול נוסף וחלופי לשיגור דברי פרסומת, אף אם לא התקבלה הסכמת הנמען, ומתמקד במערכת היחסים שבין עוסק לבין נמענים הנמנים על רשימת לקוחותיו).

המשיב שיגר לכלל לקוחותיו מסמך המיידע אותם על עדכון חוברת התנאים הכלליים, ובין היתר נכתב כי "במסגרת העדכון האמור ניתנה התייחסות לזכות הבנק לשלוח ללקוחות דברי פרסומת" וכן כיצד על לקוחות שאינם מעוניינים בכך לפעול. לקוח סביר ששת לבו להודעות הבנק ועיין במסמך היידוע יכול היה, ללא קושי מיוחד, להבין שהבנק עשוי להשתמש בפרטי ההתקשרות שבידיו לצורך משלוח דבר פרסומת, ולהודיע על סירוב לכך.

לגבי אופן שיגור המסמך, אין לקבל את טענת המבקשים כי משעה שמסמך היידוע נמסר ללקוחות באזור האישי שבאתר או האפליקציה – להבדיל מדוא"ל או מסרון – לא ניתן לקבוע שמדובר בהודעה כנדרש בחוק. התיבות "באחת הדרכים האמורות בסעיף קטן (ב)" אינן מתייחסות לאופן שבו תימסר ההודעה על כך שפרטי ההתקשרות ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת. תיבות אלה מתייחסות לאופן שבו ישוגרו דברי הפרסומת עצמם. דרך מסירת ההודעה צריכה להיות הולמת ותואמת את תכלית היידוע. במקרה זה לא נפל פגם באופן מסירת ההודעה ללקוחות.

המשיב פעל באופן סביר על-מנת להודיע ללקוחות שהפרטים שמסרו ישמשו לצורך שיגור דבר פרסומת, והעניק להם הזדמנות נאותה למסור הודעת-סירוב. אף אם ניתן לסבור שרצוי היה להבליט יותר את ההתייחסות לנושא של שיגור דברי פרסומת, למשל באמצעות כותרת או הדגשה, הרי שבמכלול הנתונים אין הדברים עולים כדי הקמת עילה לפי חוק התקשורת. המבקשים טוענים כי הסכמה למשלוח דבר פרסומת – בין מראש ובין מכוח החריג – היא מוגבלת בזמן. עמדה זו אין לה עיגון בלשון החוק, וגם לא בתכלית החוק ובאיזון הגלום בהוראותיו. די בכך כדי לדחות את הבקשה.

לביהמ"ש נתון שיקול דעת אם לאשר תובענה ייצוגית, אף במקום שבו מתמלאים התנאים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות. אין זה המקרה המתאים לנהל תביעה ייצוגית, מכמה נימוקים, לרבות אופי הקשר של מערכת יחסים שבין עוסק לבין חוג לקוחותיו; אופי ההודעות – בלתי פוגעניות; אופן ההתנהלות – שיגור ההודעות רק לאחר תיקון התנאים הכלליים ומשלוח מסמך יידוע, הכולל אפשרות לביצוע Opt-out ; ואופי ההפרה הגבולית, ככל שקיימת. בהינתן עוצמתם הנמוכה במקרה זה של השיקול ההרתעתי והתרופתי, ובשים לב לעלויות הכבדות ולקשיים הנלווים לניהול התובענה כייצוגית, הרי שגם אם היה סבור ביהמ"ש כי מסמך היידוע אינו מהווה הודעה כהלכתה (בשל אופן שיגורו או ניסוחו), עדיין היה נוטה למסקנה שהפרה זו אינה מצדיקה ניהול הליך ייצוגי, חלף האפשרות של כל לקוח הרואה עצמו מוטרד לנקוט בתביעה קטנה.