הפוסט על העימות בין הצדדים במגרש המשחקים אינו לשון הרע (פסק-דין, שלום חיפה, השופט זיו אריאלי):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת טענה כי הגיעה עם נכדה למגרש כדורגל בעיר חריש וביקשה לקיים אימון כדורגל עם הנכד. במגרש שהו הנתבעת והורים נוספים עם ילדיהם. התובעת ביקשה מהם לפנות את המגרש, אך הם סירבו לעשות כן. בין הצדדים התפתח ויכוח קולני. בעקבות העימות פרסמה הנתבעת פוסט פייסבוק בשפה הרוסית, בקבוצה של תושבי חריש ("חרישניק"), בו תיארה את העימות תוך שהיא מציינת את שמה הפרטי של התובעת. התובעת טענה כי הפרסום השפיל וביזה אותה. הנתבעת טענה כי מדובר בפרסום מותר החוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.

נפסק: דין התביעה להידחות. הנתבעת לא הכחישה כי היא עומדת מאחורי הפרסום. אף אין מחלוקת כי הפוסט שפורסם בקבוצת "חרישניק" ב"פייסבוק" הוא בגדר "פרסום" לצורך החוק. אין לביהמ"ש אפשרות לקבוע כל ממצא באשר למידת הדיוק בתרגום מטעם התובעת, ובפרט לא ניתן לקבוע כי יש להעדיף אותו על פני התרגום מטעם הנתבעת. מטעם התובעת לא הוגשה חוות דעת מומחה, לא הוגש תרגום נוטריוני של הפרסום והמתרגם לא הובא כעד. נוכח העובדה כי נכונות התרגום במחלוקת, הרי שהמשקל אותו ניתן לייחס לתרגום שנערך מטעם התובעת – אפסי. ודאי שאלה הם פני הדברים מקום הנתבעת הגישה תרגום של אותו מסמך עצמו, ערוך בידי נוטריון, ולפיו חלק מהמילים והביטויים שבתרגום התובעת תורגמו באופן שונה. די בכך כדי לקבוע כי התובעת לא הוכיחה כי הפרסום הוא לשון הרע.

התביעה היתה נדחית גם לו התרגום היה משקף נכונה את תוכן הפרסום. הביטויים בהם נקטה הנתבעת אינם מחמיאים לתובעת. אך לא די בכך כדי לקבוע כי מדובר בלשון הרע. פרסום שמייחס לאדם תכונות אופי שליליות באמצעות הטחת קללות עשוי להוות לשון הרע, אך לא כל גידוף יקים עילת תביעה לפי החוק. אין בביטויים בפרסום, על רקע ההקשר בו הובאו, כדי להוות לשון הרע. לא כל פרסום הנוקט בביקורת, גם אם בלשון בוטה, ואפילו וולגרית, מקים עילת תביעה. הפרסום, גם אם אינו בהכרח נעים לקריאה, עדיין נמצא בתוך מתחם הסבירות של הפרסום המותר, שאינו עולה כדי "לשון הרע". אין מדובר בקביעת עובדות על התובעת, אלא בהבעת דעה על מזגהּ והיעדר נימוסיה. לא ניתן לראות בביקורת של הנתבעת על אופן התנהלותה של התובעת משום דברי השתלחות החורגים מגדרי חופש הביטוי. הפרסום אינו חוסה תחת הגנת אמת בפרסום. הפרסום עוסק בטרוניה של הנתבעת על מה שנתפש בעיניה כהתנהגות ביריונית של התובעת, במקום ציבורי, שהעמידה את ילדיה הפעוטים של הנתבעת בסיכון לפגיעה. מדובר ב"עניין אישי כשר" של הנתבעת, אשר יכול ויחסה תחת הגנת סעיף 15. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך 11,000 ש"ח.