אין סיבה להבחין בין העוסקים בהיי-טק ובין עניינו של כל אדם אחר בנושא צו איסור פרסום (החלטה, ביהמ"ש העליון, השופט חאלד כבוב):

העובדות: בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד [עבא"פ 7711-08-23], בגדרו התקבלה ערעור המדינה (המשיבה 1) על החלטת ביהמ"ש השלום בראשל"צ [בש"ע 61655-07-23], כך שהוסר צו איסור הפרסום שהטיל ביהמ"ש השלום על שמם של המבקשים. המבקשים הם נושאי משרה במשיבה 5 (החברה), החשודים יחד עם החברה, ומשיבים 2-3, בביצוע עבירות מס שונות. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את החשש מגרימת נזק חמור, שכן הצביעו על נזק כלכלי גרידא, הנלווה באופן טבעי להליך החקירה המתנהל נגדם. מכאן בקשת רשות הערעור.

נפסק: על הסוגיה חולש סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט. ההוראה היא חריג מצומצם לעקרון החוקתי של פומביות הדיון (סעיף 3 לחוק-יסוד השפיטה וסעיף 68 לחוק בתי המשפט). מעקרון זה נגזר גם הכלל לפיו תוכנם של דיונים משפטיים, לרבות שמם של נאשמים וחשודים, יפורסמו לכל. אין צורך להרחיב על חשיבות עקרון זה לתקינות ההליך המשפטי, לחופש הביטוי והעיתונות ולחיזוק האמון במערכת המשפט. אחת מתכליותיו החשובות של עקרון פומביות הדיון היא להתריע בפני הציבור על מסוכנות הנשקפת מנאשמים ומחשודים מסוימים. בחברה העוסקת בתחומים כלכליים או פיננסיים המבוססים על אמון אישי, בעלי עניין בה, כמו משקיעים, מעוניינים להתוודע לחשדות ואישומים חמורים נגד נושאי משרה בכירים בה ועל כן ישנה חשיבות יתרה לפומביות הדיון. פומביות המידע והחשדות על נושאי משרה בחברות, חיונית גם לשם הבטחת תקינות פעילותו של המשק הישראלי. אם ורק אם הוכיח המבקש כי הפרסום עלול לגרום לו נזק חמור, על ביהמ"ש להמשיך במלאכתו ולבחון אם ישנו קשר סיבתי בין הפרסום ובין נזק זה, וכן אם יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום. 

הבקשה אינה עומדת באמת המידה למתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'. דין טענת המבקשים כי היה על ביהמ"ש לבחון את העניין הציבורי שבפרסום – להידחות. תנאי מקדמי ובסיסי לשם כך הוא הוכחת נזק חמור, שלא הוכח בעניין המבקשים. דווקא משום טענת המבקשים לפיה לבאים עימם בעסקים יש עניין בחשדות נגדם, ישנו עניין ציבורי מוגבר בפרסום, לא כל שכן כאשר מדובר בחשד לביצוע עבירות כלכליות אגב עיסוקם. אין בכך שמדובר בחשד לביצוע עבירות כלכליות כדי להצדיק את מתן צו איסור הפרסום. לצד העניין הציבורי שבפרסום, לא נמצא כי למבקשים עלול להיגרם נזק חמור, החורג מגדרי הנזקים הנלווים באופן טבעי לחקירה פלילית. אין כל סיבה להבחין בין עניינם של העוסקים בתחום ההיי-טק ובין עניינו של כל אדם אחר. הקונפליקט שבין עולם הטכנולוגיה לבין עולם המשפט "הולך וגובר כל העת עם ההתקדמות הטכנולוגית העצומה, בעוד המחוקק מתקשה להדביק את הקצב ולהתאים את החקיקה להתפתחות המסחררת של הטכנולוגיה". דברים אלו, שנכתבו לפני למעלה מ-15 שנה, דומה כי כוחם יפה גם היום, ואף ביתר שאת.

הקושי המעשי שהתעורר במקרה זה מדגים את ההתמודדות המורכבת והיומיומית של בתי המשפט, שעה שהם נדרשים להחיל הסדרים ארכאיים על עולם טכנולוגי מתקדם. בעידן המדיה והרשתות החברתיות, צו איסור פרסום שהוצא על ידי בימ"ש, בהתאם לדין, עלול להפוך לאות מתה. באמתחתו של ביהמ"ש כלים מוגבלים ביותר להתמודד עם חשש זה. ראוי שהמחוקק יתן את דעתו לקשיים המעשיים שמעוררים הדינים החלים על צווי איסור פרסום או הסרת פרסומים, בעולם הטכנולוגי ובעידן הרשתות החברתיות, על מנת לאפשר לביהמ"ש ליישם את התוצאה המעשית ההולמת ביותר, באופן המגשים באופן מיטבי את תכליות הדין.