הנתבע הפר את זכויות התובעת בתוכנה לניטור מחשבי מיינפריים (פסק-דין, אזורי לעבודה ת"א, השופט אלעד שביון):

העובדות: התובעת מפתחת ומשווקת תוכנות ניטור המופעלות על מחשבים מרכזיים מסוג מיינפריים. התובעת הגישה לביהמ"ש המחוזי מרכז-לוד תביעה נגד הנתבע, שעניינה הפרה נטענת של זכויות התובעת בשל שימוש אסור בסודותיה המסחריים וזכויות הקניין הרוחני שלה, על-מנת להתחרות בתובעת שלא כדין בענף שירותי תכנות העזר למחשבי מיינפריים. הנתבע הגיש מנגד תביעה לתשלומים שונים הנובעים מיחסי עבודה בין הצדדים. הדיון בתיק הועבר לביה"ד לעבודה והדיון בשתי התביעות אוחד. בתיק מונה מומחה למתן חוות-דעת בשאלה האם תוכנת הנתבע מבוססת על תוכנת התובעת.  

נפסק: בין הצדדים התקיימו יחסי עובד-מעביד. הנתבע עסק כמתכנת עבור מוצר PCV של התובעת לסביבת עבודה CICS, תפקיד מהותי וחיוני לפעילותה השוטפת של התובעת וחלק עיקרי מליבת עיסוקה. תפקידו של הנתבע היה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעילות התובעת. הנתבע היה חלק מהמערך הארגוני של התובעת וסיפק את שירותי התכנות באופן אישי. הנתבע לא סיפק לתובעת שירותים כקבלן עצמאי.

החלטת ביה"ד מתייחסת לגרסת המוצרים של הצדדים PCV ו-EVR/TFR. הנתבע הפר את זכויות היוצרים במוצר PCV של התובעת וזאת במוצר EVR/TFR בגרסת 2014. מוצר PCV של התובעת הוא יצירה מקורית שלה. הנתבע עבד אצל התובעת כמתכנת והשתתף בפיתוח מוצר PCV במשך כחמש שנים והיתה לו גישה מלאה למוצר. סעיף 34 לחוק זכויות יוצרים קובע כי "מעביד הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים ביצירה שנוצרה על ידי עובדו לצורך עבודתו ובמהלכה, אלא אם כן הוסכם אחרת". במקרה זה לא רק שלא הוסכם אחרת, אלא פעם אחר פעם נקבע כי התובעת היא בעלת הזכויות הבלעדית בתוכנה. יש לדחות את טענת הנתבע כי הבסיס של תוכנת PCV הוא מוצר שפיתח בעבר ולכן אין במעשיו משום הפרה. המוצר PCV, או לפחות חלקו, הועתק על-ידי הנתבע ללא אישור התובעת. 

מוצר התובעת מקנה לה יתרון מסחרי על מתחרותיה לנוכח אפיונו של המוצר ודרך בדיקת הנתונים; המוצר מהווה את מרכז עיסוקה של התובעת, אינו נגיש לציבור, ידוע רק לעובדי התובעת שעסקו בפיתוח התוכנה והושקעו בפיתוחה של התוכנה אלפי שעות עבודה במשך שנים רבות ותוך הוצאה ניכרת של כספים. הובהר לנתבע כי מדובר בסוד מסחרי והוא היה מודע לכך מעצם חתימתו על הסכמי ההתקשרות הכוללים תנאים בדבר סודיות. בנסיבות בהן הנתבע העתיק את מוצר התובעת לצרכיו, ללא אישור, הרי שהתנהלותו מהווה משום גזל סוד מסחרי. התנהלות הנתבע נעשתה בניגוד להתחייבותו החוזית בהסכמי ההתקשרות לשמירת סודיות ולאי פיתוח מוצרים מתחרים או משלימים; בניגוד לחובת תום הלב והאמון החלה על עובד כלפי מעסיקו בכלל ובשמירת סודותיו המסחריים של המעסיק בפרט, תוך שחסך לעצמו שעות עבודה וכסף רב. 

לא עלה בידי התובעת להוכיח נזקים כספיים. יש לחייב את הנתבע ברף הגבוה של הפיצוי הסטטוטורי בסך 80,000 ש"ח. תביעת הנתבע התקבלה בחלקה ועל התובעת לפצותו בסך של 9,855 ש"ח.