הזמר עופר לוי יפצה את המחבר דוד זיגמן, לאחר שייחס את יצירותיו לעצמו (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט רפי ארניה):

העובדות: תביעת לשון הרע ובעילת פגיעה בזכות המוסרית. התובע הוא כותב, מתרגם ומלחין שירים, ורשום באקו"ם כבעליהן של מאות יצירות, לרבות היצירה "לנצח לאהוב", אותה מבצע הנתבע. הנתבע קיבל מהתובע רשות לבצע מספר יצירות, לרבות היצירה לעיל. במהלך מגיפת הקורונה אירח הזמר איתי לוי את הנתבע למופע משותף שהועבר בפייסבוק, במהלכו טען הנתבע כי הוא מחבר היצירה ולא התובע. התביעה הוגשה גם נגד איתי לוי, אך הסתיימה בפשרה במסגרתה שילם לוי לתובע סך של 7,000 ש"ח.  

נפסק: השאלה היא האם התובע הוכיח כי הוא יוצר היצירות? התובע טרח לרשום את עצמו כבעלי היצירות בספרי אקו"ם. הרישום אינו קונסטיטוטיבי. הדין לא נתן לרישום באקו"ם מעמד עודף. עם זאת, לרישום בספרי אקו"ם מעמד ראייתי. אדם שרושם יצירה על שמו בספריה ומעביר את ניהולה לידי אקו"ם, אינו עושה זאת בחלל האוויר אלא משום שהוא מחבר היצירה. מנגד, ככל שלאדם יש טענות נוגדות בדבר הרישום, טבע הדברים שיביע את מחאתו על כך, ויפעל מול אקו"ם והיוצר שנרשם כבעלי היצירה בערכאות. חלוף הזמן מחזק את הנטייה לקבוע כי מי שרשום בספרי אקו"ם כבעל היצירה, הוא אכן יוצרה. התובע טרח ורשם את דבר בעלותו ביצירות עוד מקדמת דנא. הנתבע לא הוכיח כי חלק על כך. אף שהפך להיות חבר באקו"ם, לא הוכיח כי הגיש תביעה או כל דרישה אחרת לאקו"ם שבגדריה עמד על טענת בעלותו ביצירות. הנתבע טען כי מדובר בשירים שכתב על פרשיות אהבים שניהל, אולם לא הובאו ראיות ברורות לכך שהשירים עוסקים באופן מובחן באותן נשים. גירסת הנתבע כאילו לא ידע על אקו"ם כלל עד שנת 2004 היא מוקשית. אקו"ם היא מוסד ידוע ומוכר בישראל בעולם היצירה המוסיקלית. הטענה כאילו אמן כה נודע כמו הנתבע לא ידע על קיומו של מוסד כה חשוב ומרכזי בעולם זה נחזית בלתי מתקבלת על הדעת. התובע הרים את הנטל להוכיח כי הוא בעל הזכויות ביצירות.

אדם סביר השומע את הפרסום מבין אותו כאילו התובע גנב את יצירות הנתבע, וייחסן לעצמו שלא כדין. הפרסום מקטין את דימוי התובע בעיני הבריות ומציג אותו כמי שאינו מסוגל ליצור בעצמו. דברי הנתבע אינם מתייחסים רק ליצירה "לנצח לאהוב", אלא הנתבע טען שכל היצירות של התובע שהוא מבצע - הן יצירותיו שלו, ואולם התובע הקדים אותו ורשם אותן על שמו באקו"ם תוך שהוא זוכה בתמלוגים הנובעים מכך. מדובר בהאשמה חמורה העולה כדי "לשון הרע". משום שהתובע הוכיח כי הוא בעל היצירות, הרי שהגנת אמת בפרסום שהעלה הנתבע אינה יכולה לעמוד לו. בנוסף, זכותו המוסרית של התובע הופרה לפי חוק זכות יוצרים, בכך שלא רק שלא צויין שמו כמחבר היצירה, אלא אוזכר שמו של אחר. הנתבע יפצה את התובע ב-60,000 ש"ח לפי חוק איסור לשון הרע, וכן בסך של 20,000 ש"ח על הפרת זכותו המוסרית של התובע (מסכום זה ינוכה סך של 7,000 ש"ח ששילם איתי לוי). בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובע בסך 25,000 ש"ח.