מתי אסור לאיש ציבור לחסום משתמש ברשת חברתית (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים ברון, רונן וכנפי-שטייניץ):

העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [עת"מ 61176-10-20], שדחה עתירה מנהלית שהגיש המערער, תושב גבעתיים, בה עתר להורות למשיב (ראש העיר גבעתיים) להסיר את חסימת המערער מחשבון הטוויטר שלו (כיום "X"). חשבון המערער נחסם בעקבות "ציוץ" שפרסם ובו תייג את ראש העיר. ביהמ"ש המחוזי דחה את העתירה, תוך שקבע כי חשבון הטוויטר של המשיב הוא חשבון פרטי, ומשכך אין מקום להורות על הסרת חסימת העותר.

בפסק הדין הובהר כי סוגיית התנהלותם של נבחרי ציבור ברשתות החברתיות נושאת היבטים חוקתיים בעלי השלכות רוחב משמעותיות, וככזו היא ראויה להסדרה בחקיקה. עם זאת, נפסק כי במקרים שבהם ניתן להגיע למסקנה עובדתית בנוגע לסיווג חשבון של נבחר ציבור כפרטי או כציבורי, אין מניעה להכריע בסכסוך פרטני הקשור באותו חשבון, כאשר ההבחנה בין סוגי החשבונות איננה טכנית ו"לא זהותו של בעל החשבון קובעת אלא מהותו של החשבון".

נפסק: דין הערעור להתקבל. חשבון הטוויטר נושא הדיון הוא בעל מאפיינים ציבוריים, וחסימת המערער מהחשבון עולה כדי החלטה מינהלית בלתי מידתית שיש להסירה. לא יהיה זה נכון לכונן, במסגרת פסה"ד, הסדר כולל ביחס לחשבונות נבחרי ציבור ברשתות החברתיות. לנוכח מורכבות הסוגיה והשלכות הרוחב שלה. הסדר כזה ראוי שייקבע על ידי הגורמים המאסדרים בהקדם. חשיבות האינטרנט ככלל והרשתות החברתיות בפרט, ככלי למימוש חופש הביטוי, היא בבחינת ידע כללי, והאמירה שלפיה הרשת החברתית היא "כיכר העיר" החדשה, היא כבר בגדר קלישאה.

ביהמ"ש המחוזי סבר כי יש להכיר בשתי קטגוריות של חשבונות של נבחרי ציבור ברשתות החברתיות – פרטיים וציבוריים. בתוך כך שלל את קיומם של "יצורי כלאיים" וקטגוריית ביניים של חשבונות בלתי רשמיים בעלי מאפיינים ציבוריים. לשאלה כיצד נזהה אם לפנינו חשבון ציבורי או פרטי השיב ביהמ"ש באמצעות מבחן הדומיננטיות, שאותו שאל מהפסיקה שעוסקת באיסור הקבוע בסעיף 2א לחוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959. ביהמ"ש העליון אינו שותף לדרך הילוכו של ביהמ"ש המחוזי ולתוצאה אליה הגיע.

נקודת המוצא היא כי על חשבון של רשות ציבורית ברשת החברתית, דוגמת משרד ממשלתי או רשות מקומית, חלים כללי המשפט הציבורי. כך גם לגבי חשבון של איש ציבור, מקום שבו החשבון מתופעל על ידי עובדי רשות ציבורית או נסמך על מימון ציבורי אחר. אף שהדיון מתקיים מחוץ למרחב דיני התעמולה, הולמת הקביעה כי מדובר בנכסים שנועדו לשרת את הציבור הרחב, ולא את טובתו האישית של מי שנהנה מהשליטה עליהם. השאלה אם חשבון של נבחר ציבור מסוים הוא ציבורי או פרטי מתעוררת רק כאשר אותו חשבון איננו נהנה ממימון ציבורי. לפיכך, יש לבחון את מאפייני החשבון במנותק משאלת המימון.

ממאפייניו החזותיים של החשבון עולה כי הוא מזוהה עם המשיב כראש העיר גבעתיים, ולא כפוליטיקאי או כאדם פרטי. השיח בחשבון עוסק בין היתר בעניינים ציבוריים. החשבון משמש את המשיב לא רק כאמצעי לפרסום הישגיו כראש עיר, אלא כמעין מוקד לפתרון בעיות המתעוררות בה. המשיב עצמו הפך את החשבון לכלי משילותי ולצינור קשר של התושבים עם עיריית גבעתיים. מדובר בחשבון בעל מאפיינים ציבוריים רבים. קיומם של פרסומים בעניינים פרטיים אינו שולל את האופי הציבורי של החשבון. קביעה כי מדובר בחשבון שחלים עליו כללי המשפט הפרטי בלבד תאפשר למשיב לאחוז את החבל משני קצותיו – ליהנות מהיתרונות של שימוש בחשבון למטרות ציבוריות מחד גיסא, תוך החלת הדין הפרטי המקל לעניין חסימת משתמשים מאידך גיסא. עם זאת לא ניתן להסכין. הפרקטיקה של העתקת חומרים ומידע מחשבונות העירייה ברשתות החברתיות ופרסומם בחשבון האישי, עשויה להשליך אף על שאלת המימון של אותו חשבון. 

משהוברר כי חשבון הטוויטר של המשיב הוא בעל מאפיינים ציבוריים, המשמעות היא כי ההחלטה לחסום את המערער מצפייה וקיום קשרי גומלין עם החשבון היא "החלטה של רשות", כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים. כנקודת מוצא, ביהמ"ש מניח כי הרשויות הציבוריות המנהלות חשבונות ברשתות החברתיות מוסמכות לחסום משתמשים מקרב הציבור מחשבונותיהן. שיקול הדעת המינהלי כפוף לביקורת שיפוטית, ויש להפעילו בתום לב, על יסוד שיקולים ענייניים, ובאופן שוויוני ומידתי. במסגרת בחינת מידתיות ההחלטה המינהלית, יש לבחון את האיזון שבין המטרה שעמדה בבסיסה, ובין האמצעי שנבחר להגשמתה, באמצעות שלושה מבחני משנה – מבחן הקשר הרציונלי בין האמצעי למטרה; מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה; ומבחן המידתיות במובן הצר, שבגדרו בוחנים אם הפגיעה הצפויה מההחלטה עומדת ביחס ראוי לתועלת הצפויה ממנה.

החסימה פוגעת בחופש הביטוי של המערער, ומדובר לא רק ב"ענישה" בגין הציוץ שכבר פורסם, אלא במניעה מראש של האפשרות להגיב לפרסומים בחשבון המשיב. כאשר אמצעי מניעתי טומן בחובו פגיעה קשה יותר בחופש הביטוי מאשר הטלת סנקציה בדיעבד. נוסף על הפגיעה בזכות המערער לבטא את עמדותיו, נפגעת זכותו להיחשף למידע המפורסם בחשבון, בין אם לצורך גיבוש עמדה בנוגע לפועלו של המשיב כראש עיר, בין לצורך "פיקוח" על פעולותיו. אף בהנחה המיטיבה עם המשיב כי קיים קשר רציונלי בין רצונו לשמור על "שיח נקי" ולהגן על שמו ובין ההחלטה לחסום את חשבונו של המערער, וכי החסימה לא נועדה להשתיק ביקורת ציבורית לגיטימית או שנבעה מכעס ועלבון – על פניו עמדו בפני המשיב אמצעים פוגעניים פחות להשגת מטרתו, כגון הסרת תיוגו מהציוץ, מתן התראה לפני חסימה או חסימה זמנית. התנהגות המערער כפי שהיא משתקפת מטיעוני הצדדים איננה מצדיקה את האמצעי הפוגעני שבו נקט המשיב. אין מקום להותיר על כנה את חסימת חשבונו של המערער מחשבונו של המשיב, ועל האחרון להסיר חסימה זו.