נוסעת תפצה מנהל תחנת רכבת שביישה בפייסבוק לאחר שקנס אותה (פסק-דין, שלום חיפה, השופט זיו אריאלי):
העובדות: תביעה כספית בעילות של לשון הרע ופגיעה בפרטיות. התובע שימש כמנהל תחנת רכבת בחיפה. לטענתו, הנתבעת ניסתה לעזוב את רציף הרכבת בחיפה אך נמצא כי אין ברשותה כרטיס תקף לתחנה בה עצרה. בשל כך רשם לה התובע דרישת תשלום, לאחר שהזמין לצורך כך הן מאבטח והן את המשטרה, נוכח סירוב הנתבעת להזדהות. התובע טען כי הנתבעת קיללה אותו במהלך האירוע ואף צילמה אותו ללא הסכמתו. התובע טען כי בסמוך לכך פרסמה הנתבעת בפייסבוק פרסום שקרי, שמטרתו לפגוע בתובע, הכולל צילום שלו ואת פרטיו. הנתבעת הכחישה את טענות התובע ובין היתר טענה כי התובע קילל אותה ועורר פרובוקציה במכוון. כן טענה הנתבעת להגנת תום הלב.
נפסק: התביעה התקבלה חלקית. התובע הרים את הנטל להוכיח כי הנתבעת היא שפרסמה את פרסומי התביעה, וצילמה את תמונת התובע ופרסמה אותה. הכחשת הנתבעת כי צילמה את התובע ולאחר מכן פרסמה את הפוסט, בצירוף התמונה, היא הכחשת סרק מיותרת, המלמדת על מידת האמינות שיש לייחס לטענותיה. התובע הוכיח כי הפרסום נותר בחשבון הפייסבוק של הנתבעת משך כ-5 חודשים, ממועד הסמוך לקרות האירוע, ועד להגשת כתב התביעה.
לשון הרע - הנתבעת פרסמה פוסט בו כינתה את התובע ואת התנהגותו (הנטענת) כלפיה בשלל כינויי גנאי. הנתבעת המשיכה ופרסמה תגובות בהן המשיכה לכנות את התובע בכינויי גנאי, ובלשון משולחת רסן. לפי כל קנה מידה, ביטויים אלו, בוודאי כשהם מצטברים וחוזרים על עצמם, יש לראותם כפרסום שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מושא לשנאה, בוז או לעג. הנתבעת שיתפה את קוראיה בחוויה שחוותה, בה היה מעורב התובע. לטענתה, מדובר בחוויה לא נעימה, בה טעה התובע באופן הפעלת שיקול דעתו בתפקידו, והתייחס אליה באופן לא הולם. התובעת ביקשה להשיב לתובע "כגמולו", לבייש אותו ולהשפילו. הפרסום הוא לשון הרע.
הנטל להוכיח את הגנת תום הלב מוטל על הנתבעת. היא לא הרימה נטל זה. הנתבעת הייתה מודעת היטב לאפשרות כי התובע ייפגע מהפרסום. היא גם רצתה בכך, והדגישה זאת פעם אחר פעם בפרסום ובתגובות שכתבה לאחר מכן. הנתבעת לא הביאה כל ראיה התומכת בטענותיה בדבר התגרות מצד התובע, או כי הטריד אותה. ניתן ללמוד על חוסר תום ליבה של הנתבעת מעצם סגנון הפרסום. אין מדובר בפרסום זהיר או מתון. הנתבעת פרסמה פרסום בוטה הכולל הטחת האשמות חמורות, כינויי גנאי ודברי שטנה של ממש.
פגיעה בפרטיות - מדובר בצילום של התובע ברשות הרבים, בעת שרשם דו"ח לנתבעת. התמונה, לכשעצמה, אינה משפילה או מבזה. אולם, לא ניתן לנתק בין התמונה לבין הקשרה. התמונה פורסמה יחד עם המלל שהעלתה הנתבעת, המציג את התובע באור שלילי, נלעג, ובתוספת כינויי גנאי. תוספת התמונה מעצימה את הפגיעה בתובע. פרסום תמונת התובע ברבים, כתוספת ל"פוסט" הפוגעני, מקים עילת תביעה לפי סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות.
התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק שמקורו בפרסומים. הנתבעת העלתה את הפרסומים ב"כיכר השוק" של העידן הוירטואלי, הרשתות החברתיות, וביקשה מאחרים לשתף את הפרסום. הפרסום הסב לתובע צער, כאב ובושה. התובע ביצע את עבודתו, פעל כמתבקש ממנו, ובשל כך זכה מהנתבעת לקיתונות של גידופים ברחבי המרשתת, בליווי תמונתו. הנתבעת לא הביעה חרטה ולא נטלה אחריות. מדובר בפרסום שמטרתו לפגוע. התובע אינו יכול להיפרע פעמיים בגין אותו פרסום. בעת פסיקת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בגין פרסום המקים עילה לפי שני החיקוקים, ייפסק פיצוי פעם אחת בלבד, באופן המביא בחשבון הן את הפגיעה בפרטיות והן את הפגיעה בשם הטוב. הנתבעת תפצה את התובע ב-20,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.