פעילות המערערת היא של "בית תוכנה" לצרכי ארנונה (פסק-דין, עניינים מנהליים ת"א, השופט אליהו בכר):
העובדות: המערערת מפתחת פלטפורמה באינטרנט לזירת מסחר מקוונת. אין מדובר ב"מוצר מדף" הנמכר ללקוחות כסחורה, אלא ב"פרודקט" בו משתמשים הלקוחות ברשת. האם ניתן לסווג את הנכס שבו משתמשת המערערת כ"בית תוכנה" לצרכי ארנונה? המערערת מחזיקה בנכס בת"א, המסווג כ"בניינים שאינם משמשים למגורים, לרבות משרדים, שירותים ומסחר". המערערת סברה כי יש לסווג את הנכס בסיווג "בתי תוכנה", הכלול בסיווג "תעשייה", שהוא סיווג בתעריף מופחת. המערערת הגישה השגות על סיווגה, אך טענותיה נדחו על-ידי מנהל הארנונה. עררים שהגישה על תשובת מנהל הארנונה נדחו אף הם. מכאן הערעור.
נפסק: השאלה המרכזית היא האם ניתן לסווג את המערערת כבית תוכנה על אף שהיא לא מוכרת את התוכנה כמוצר, אלא שחברת האם משתמשת בו לצרכי מסחר מקוון. פרשנות המונח "בית תוכנה" ואופן יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה, הוא עניין המסור לבתי המשפט [עניין פריאמפט סקיוריטי - עמ"נ 60985-07-20]. הסיווג "בית תוכנה" מוגדר בצו הארנונה כ"בתי תוכנה, שעיסוקם העיקרי הוא ייצור תוכנה". על המערערת להוכיח שעיסוקה העיקרי הוא ייצור תוכנה. בשאלת "הפעילות הייצורית", נקבעו בתחילת הדרך 4 מבחני עזר עיקריים לזיהוי פעילות ייצורית כדי להבחין בין "תעשייה" ל"שירותים": מבחן יצירת "יש מוחשי" – האם הפעילות הובילה להפיכת חומר גולמי למוצר של ממש; מבחן היקף השימוש במוצר המוגמר – האם המוצר נועד לשימוש ציבור רחב (אז הנטייה תהיה לראות את הפעילות כייצורית), או שמא הוא מיועד ללקוח ספציפי; מבחן ההשבחה הכלכלית – האם הפעילות הביאה לשינוי המוצר במישור הכלכלי; ומבחן ההנגדה – האם ליבת הפעילות קרובה יותר במהותה לפעילות ייצורית או למתן שירותים.
בהמשך, בתי המשפט המנהליים החילו את מבחני התעשייה גם על הסיווג בתי תוכנה, ובעת פרשנות צו הארנונה נקבע כי המונח "בעיקר" מתייחס למבחן כמותי – גודל השטח בו מתקיימת הפעילות הייצורית לעומת גודל השטח המשמש לפעילות אחרת; ולמבחן מהותי – האם הפעילות הייצורית היא החלק העיקרי של הפעילות העסקית המבוצעת בנכס [עניין ווב סנס - עמ"נ 29761-02-10; עניין אלעד מערכות - עמ"נ 12244-07-11]. מבחני משנה נוספים שבוחנות ועדות הערר בהקשר זה הם בין היתר מספר העובדים העוסקים בכתיבת תוכנה לעומת סך מצבת העובדים, והיקף הכנסות והוצאות החברה על מחקר ופיתוח לעומת הוצאות אחרות. עוד נקבע כי כחלק מהמבחן המהותי/מבחן ההנגדה, יש לבחון האם התוכנה נועדה למכירה כסחורה, או שהיא נועדה לשמש את החברה למתן שירותים ללקוחותיה או לצרכיה הפנימיים [עניין גאו-דע - עמ"נ 186/07; עניין טרווליסט - עת"מ 239-08; עניין פורמלי - עמ"נ 19893-02-12; עניין חשבשבת - עמ"נ 13687-09-16; עניין טראקס - עמ"נ 11846-01-17; עניין האניבוק - עמ"נ 11802-01-17; עניין סימילרווב - עמ"נ 24907-01-21]. ביהמ"ש העליון טרם נתן דעתו לגופה של הסוגיה בדבר סיווג בתי תוכנה ותחולת המבחנים כפי שפותחו וייושמו בבתי המשפט המנהליים.
יש לקבל את הערעור. המבחנים מטים את הכף לקיומה של פעילות ייצורית. עובדי החברה מפתחים ומשפרים פלטפורמה טכנולוגית, יוצרים יש מוחשי, שלו תועלת כלכלית שמשביחה ככל שהתוכנה מתקדמת יותר. הפסיקה נטתה לראות בפיתוח אתרי אינטרנט כפעילות ייצורית. כך גם מבחן היקף השימוש. אמנם הפלטפורמה מיוצרת עבור חברת האם ולפי הוראותיה, אך המטרה היא שכלל הציבור בארה"ב המעוניין למכור ולקנות מוצרי יוקרה מיד שניה, ישתמש בפלטפורמה. בנכס מיוצרת תוכנה על ידי מפתחים בעלי מומחיות בכתיבת תוכנה, ולא יכול להיות ספק כי זו הפעילות שנועדה להתבצע ב"בית תוכנה". אם נבחן רק את פעילות המערערת בנכס – מדובר בייצור תוכנה. גם המבחן הכמותי והמבחן המהותי, שבוחנים את המשקל שתופסת פעילות ייצור התוכנה על פני פעילויות אחרות, מטים את הכף לכיוון פעילות ייצורית בעיקר. המערערת היא מרכז הפיתוח של הפלטפורמה עבור חברת האם, ולא מועסקים בה אנשי המכירות, השיווק, התמיכה וכיו"ב. מעת שכל קיומה של המערערת נועד לפיתוח התוכנה, בוודאי ש"עיקר" עיסוקה הוא אכן בפיתוח תוכנה.