הקורא הסביר ייחס חשיבות מועטה לפרסומים הדלים בערוץ היוטיוב של הנתבע (פסק-דין, שלום נתניה, השופטת מרי יפעתי):

העובדות: תביעה בעילות של לשון הרע ופגיעה בפרטיות, בשל 4 פרסומים. הסכסוך בין הצדדים החל לפני קרוב לעשור, אז שכרה התובעת מהנתבע יחידת דיור, ועזבה את המושכר תוך פחות מחודש ימים. תקופת השכירות הקצרה הולידה הליכים משפטיים מרובים בין הצדדים ואף תלונות הדדיות במשטרה. התביעה עוסקת בשני פרסומים של הנתבע בערוץ YouTube שלו (פרסומים 1-2), פניה בכתב ללשכת עוה"ד לצורך התנגדות לקבלת התובעת כחברה בלשכה (פרסום 3), ופניה בדוא"ל למאמן והמעסיק של התובעת באותה עת, לו צורפה הפניה ללשכה וקישור לפרסום ביוטיוב (פרסום 4). 

נפסק: הנתבע העלה 2 פרסומים בערוץ יוטיוב שלו, שאינו פעיל. 2 פרסומי התביעה הם היחידים המופיעים בו (והם זהים כמעט לחלוטין). הפרסומים עלו בעקבות פס"ד שניתן בהליך ערעור בין הצדדים. התובע טען כי פעל לפרסם את גרסתו לאירועים. ה"כתובת" לפרסומים לא היתה התובעת והם בעיקרם ביקורת כלפי הגורם השיפוטי שנתן את פסה"ד בהליך בין הצדדים בביהמ"ש בכפ"ס (שקדם לערעור), ואף כלפי מערכת המשפט בכללותה. הגם שמדובר בביקורת בוטה וצורמת נגד גורם שיפוטי ומערכת המשפט, זו ביקורת לגיטימית שאינה לשון הרע. בהקשר הכולל של הפרסום, שמרביתו ביקורת על הגורם השיפוטי, וכאשר משקלו של התוכן הפוגע כלפי התובעת מתוך כלל הפרסום אינו גדול, וכאשר הדברים נאמרים כפרשנותו של הנתבע, ובה בעת הקורא נחשף לממצאי פסה"ד שניתן בכפ"ס, וכאשר מצורף לפרסום סרטון מצלמת אבטחה, על מנת שהצופה יוכל להתרשם בעצמו, הרי שכלל האמור מחליש את עוצמת הפגיעה בתובעת.

מדובר בפרסום זניח שאינו נחזה להיות "רציני" או בעל משמעות יתרה, שפרסם הנתבע בערוץ יוטיוב אישי, בעל חשיפה מוגבלת ביותר, בלשון המעטה, וסרטון שנערך באמצעים ביתיים פשוטים. גם לנתונים אלה השפעה על מידת הרצינות שהקורא הסביר ייחס לפרסום. יש בפרסומים הללו לשון הרע כלפי התובעת, אך עומדת לנתבע ההגנה שבסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע ("הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר"). יש לדחות את התביעה עבור פרסומים 1-2. יש לקבל את התביעה ביחס לפרסומים 3-4, ביחס למכתב ללשכת עורכי הדין בלבד. הנתבע לא הוכיח כי עומדת לה הגנה ביחס לפרסומים אלה. הנתבע יפצה את התובעת ב-15,000 ש"ח.