תביעת פרטיות ולשון הרע בשל פוסטים שהציגו את התובעים כאנסים (פסק-דין, שלום ת"א, השופט טל חבקין):

העובדות: תביעה כספית ועתירה לצווי איסור והסרת פרסום, שעילתה פרסום לשון הרע ופגיעה בפרטיות. מקור התביעה בשני פוסטים של הנתבעת בפייסבוק, בהם כינתה את התובעים אנסים. הפוסט הראשון מתאר מגעים מיניים שהתקיימו בין הנתבעת ושני אנשים נוספים. בפתח הפוסט ציינה הנתבעת כי בהמשך יתואר "אונס מזעזע שעברה לפרטים". בפוסט נכתב כי המגעים המיניים נעשו כשהייתה בגילופין, תחת השפעת תרופות, וללא כל יכולת להתנגד או לתת הסכמה חופשית. את השניים, שלא זוהו בשמותיהם, הציגה כמי שניצלו את מצבה; תכננו "להעבירה" מאחד לשני; אנסו אותה מספר פעמים; והותירו אותה פגועה ומצולקת נפשית. הפוסט מתאר עוד את חוויותיה לאחר האירועים, כשהתלוננה במשטרת ישראל, והשוטר שגבה את הודעתה "התחיל איתה".

בפוסט השני חשפה הנתבעת את שמות התובעים, פרסמה את תצלומיהם, וחתמה במילים "יאללה שיימינג". הפוסטים צברו תגובות ושיתופים רבים. סמוך לאחר גילוי הפרסומים, ומשסירבה הנתבעת להסירם, הגישו התובעים את התביעה, בה טענו כי המגעים המיניים אכן התקיימו, אך היו כולם בהסכמה ובשיתוף פעולה מלא. לגרסתם, המתואר בפוסטים אינו אלא עלילת שווא שהנתבעת בדתה לצורך האדרת שמה. הנתבעת טענה להגנות אמת הפרסום ותום הלב.

נפסק: מאחר שהפרסומים ייחסו לתובעים מעשי אונס, לצורך הוכחת אמיתות הפרסום על הנתבעת להוכיח שהתובעים אכן אנסו אותה כמשמעות מונח זה בסעיף 345 לחוק העונשין. ככלל, הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום הוא כנדרש במשפט האזרחי – הטיית מאזן ההסתברויות. אולם כאשר פרסום מייחס לתובע האשמות חמורות במיוחד – כגון ביצוע פשע חמור – יידרש הנתבע להביא ראיות משכנעות יותר מכפי הנדרש במשפטים אזרחיים "רגילים". לא עומדת לנתבעת הגנת אמת הפרסום ביחס לפרסום כולו. הפרטים הנכונים בפרסום הם פרטי לוואי שהאינטרס הציבורי בפרסומם שולי בהשוואה לפרטים שאינם נכונים. בחינה שקולה וזהירה של הנתונים שהיו לפני הנתבעת בעת ביצוע הפרסומים הייתה צריכה להובילה למסקנה שתיוגם של התובעים כאנסים אלימים והצגתם כפי שהוצגו בפרסום פוגעת בשמם הטוב, אינה משקפת את האמת, חורגת מגדר הסביר, ואינה חוסה תחת הגנות אמת הפרסום ותום הלב. מסקנה זו אינה משתנה אף בהנחה (ההגיונית) שהנתבעת נפגעה עמוקות מההתנהגות של התובעים במשולב עם התנהגות השוטר וכן מההתדיינות שניחתה עליה לאחר מכן. משנמצא שהפרסום בא בגדר לשון הרע ואינו זוכה להגנה, התובעים זכאים לפיצוי על הנזק שנגרם להם. הנתבעת תשלם לתובע 1 פיצוי בסך 60,000 ש"ח ולנתבע 2 סכום של 30,000 ש"ח. ניתן צו להסרת הפרסומים. ניתן צו מניעה קבוע המורה לנתבעת להימנע מלפרסם פרסומים שבהם תייחס לתובעים מעשי אינוס, במישרין או בעקיפין.