הנתבעת פעלה מחובה מוסרית וחברתית לסייג את הפוסט ששיתפה, בשל יחסיה עם חברות קבוצת הוואטספ (פסק-דין, שלום הרצליה, השופט אמיר ויצנבליט):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובע טען כי נחשף ליוזמה בשם "מישהי ערה", בה נשים המרגישות חשש כשהן הולכות לבד מתקשרות לנשים אחרות לליווי טלפוני וסיוע. התובע כתב פוסט בקבוצת פייסבוק, בו הציע למי שחש מצוקה בלילה, שעוקבים אחריו או שמטרידים אותו, להתקשר אליו ולשים את השיחה על הרמקול וכך להרתיע את התוקף. עניין התביעה בפרסומים של הנתבעת, שתחילה תמכה בפוסט, בהם פקפקה במניעי התובע. הנתבעת חלקה על כך שהפרסומים הם לשון הרע וטענה כי עומדות לה ההגנות בחוק איסור לשון הרע.

נפסק: הפרסום הראשון הוא תגובה בפייסבוק של הנתבעת לפוסט של התובע. תחילה רשמה הנתבעת תגובה אוהדת לפוסט, אך לאחר מכן כתבה "מסתבר שיש כמה בנות שאמרו שממש אבל ממש לא להשתמש בהצעה הזו שלך. המבין יבין". פרסום זה אינו עולה כדי לשון הרע. לשון התגובה היא כללית. כל שנאמר בה הוא שיש נשים שאמרו לא להשתמש בהצעת התובע. הנתבעת אף לא כללה הסבר מדוע לא להשתמש בהצעת התובע. אין בתגובה ייחוס עובדתי כלשהו לתובע. לשון כללית שכזו אינה עומדת ברף הנדרש ללשון הרע. כשם שאדם שמציע את שירותיו ישמח שיהיו מי שימליצו עליו, כך עליו לקחת בחשבון שיתכן שיהיו כאלו שלא ימליצו על שירותיו. התובע אינו יכול לצפות רק ל"קהל אוהד" להצעתו. מדובר בהתבטאות לגיטימית, מתונה וכללית שאמורה להיות בגדר ציפייתו הסבירה של מי שמעלה הצעה להיעזר בשירותיו בתפוצה רחבה כל כך. גם התובע לא סבר בזמן אמת כי מדובר בהתבטאות פסולה המקימה אחריות משפטית. לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בתגובה אחת מדי רבות, שהמשקל שהגולש הסביר בפייסבוק נותן לה הוא זניח, אם כלל קיים. לנתבעת אף עומדת הגנת תום הלב לגבי פרסום זה.

הפרסום השני הוא הודעה בקבוצת וואטספ. בשלב שבו אהדה הנתבעת את הצעת התובע, היא שיתפה את הפוסט בשתי קבוצות וואטספ שמטרתן סיוע לנשים במצוקה. באחת מהן הגיבו שתי נשים באומרן שהן מכירות את התובע ושהוא אמין. בשנייה נאמר לה מפי חברה בקבוצה כי שמעה שהתובע הוא "מטרידן", וזאת מפי "חברות". בעקבות מידע זה, הנתבעת פרסמה בקבוצה האחרת, את הפרסום "מוזר כי אמרו שהוא מטרידן". פרסום זה הוא לשון הרע, אך לנתבעת עומדת הגנת תום הלב לפי סעיף 15(2) לחוק, שעניינו בפרסום שנעשה בתום לב, בנסיבות שבהן "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". הנתבעת פעלה מתוך החובה המוסרית והחברתית לסייג את השיתוף שעשתה היא עצמה של הפוסט של התובע. היחסים בין הנתבעת לבין חברות קבוצת הוואטספ הם כאלו שמקימים את החובה לעשות את הפרסום. התביעה נדחתה. התובע יישא בהוצאות בסך 19,000 ש"ח.