המתנה של 6 שנים לתביעת ספאם מלמדת כי קבלתה תחטא למטרות החוק (פסק-דין, תביעות קטנות פ"ת, השופטת אפרת רחלי מאירי):

העובדות: תביעה על הפרת סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. התובעת טענה כי הנתבעת שלחה לה 114 הודעות דוא"ל, ללא הסכמתה ולאחר בקשת הסרה.  

נפסק: אין חולק שהמפרסם לא הודיע לתובעת כי הפרטים שמסרה ישמשו לצורך משלוח דבר פרסומת מטעמו והוא לא חלק על כך ששלח דברי פרסומת. המפרסם טען לטופס ייעודי לעניין זה, אך לא הוכיח זאת. עם זאת, אין מקום לקבל את התביעה. עולה כי התובעת כן נרשמה לאתר הנתבעת מראש, באמצעות מי מטעמה (אם כי לא לחצה על הסכמה לקבלת דיוור) וההודעות לא נשלחו לאחר שביקשה הסרה כפי שהיא מתארת. מדובר בהודעות עוד משנת 2017 ולא ברור הכיצד הדבר הטריד את התובעת כפי שביקש המחוקק למנוע, עת אגרה הלכה למעשה את ההודעות לכדי התביעה. אכן, אין בדבר ליתן פטור למפרסם, אולם יש בדבר להוות שיקול בנוגע לתום ליבו של התובע לפי חוק הספאם. מקום בו המפרסם שולח הודעות למי שנקשר עימו מיוזמתו בעסקה, בין אם בתשלום ובין אם לא, היכן תום ליבו של התובע שלא פונה לעדכן את המפרסם כי משלוח הדואר מטריד אותו "ומגדיל" את הנזק. לקוח לא יכול להיבנות על כך שהחוק לא דורש ממנו לבקש הסרתן של הודעות עת הוא עצמו יצר מצג כלפי הצד שכנגד כי הוא מסכים לקבלתן.

המתנה במשך שש שנים, הלכה למעשה, עם תחילת קבלת הודעות, מלמדת כי קבלת התביעה תחטא למטרות החוק. אין בכך אכיפה והרתעה יעילה, אפקטיבית ומידתית כלפי עוסק שהצרכן (או שמא יש לומר העוסק) מבקש להצטרף לשורותיו, ואין בכך תקיפה של תופעה מטרידה עבור צרכן שלא חפץ לכאורה במוצר או בשירות, אלא זו עשויה לייחס משקל רב מידי לאינטרס האישי של התובע על חשבון אינטרס הציבור ולכך אין מקום. אפילו הנתבעת הפרה את הוראות החוק, הרי שבנסיבות מסוימות יש בתום הלב כדי להשליך על גובה הפיצוי, לרבות פיצוי אפסי. התובעת יכולה הייתה למצער להקטין את "הנזק", ולא להשתמש בדין כקרדום לחפור בו, אפילו והדין היה עומד לצידה והיא אינה חייבת לעשות כן.

אכן לא הוכחה בעלות של התובעת על תיבת הדואר ולא הוכח כלל כי מדובר בצרכן אלא בעוסק. אכן, החוק לא סייג עוסק באופן מפורש, אולם מטרתו יועדה לצרכן ולא לעוסק שפנה לקבל שירותים עסקיים ומעולם לא הלין עד לרגע התביעה כנגד קבלת הדיוור, ועת כתובת המייל היא של עסק ולא גורם פרטי (גיוס להייטק). אין לחייב את הנתבעת שפעלה בתום לב באותן נסיבות. אין מקום לפצות את התובעת בנסיבות אלה.