הודעות דוא"ל בין בעלי תפקידים בלשכת רואי החשבון חוסות תחת הגנות חוק איסור לשון הרע (פסק-דין, שלום ת"א, השופט עמית יריב):

העובדות: תביעת לשון הרע שעניינה תכתובת דוא"ל. בעלי הדין הם שני רו"ח מזה כ-40 שנה. התובע שימש בעבר כנשיא לשכת רואי החשבון והנתבע מכהן כיו"ר ועדת האתיקה של הלשכה. מזכירת התובע פנתה לנתבע בדוא"ל והזמינה אותו להשתתף בטקס בו יוענק לתובע תואר. הנתבע השיב למזכירה בהודעה ארוכה שהתובע טוען כי תוכנה לשון הרע. כשנה לאחר מכן פנה התובע לנתבע בדוא"ל ודרש ממנו התנצלות על הודעתו הראשונה וכן כי יתפטר מתפקידו. הנתבע השיב בהודעת דוא"ל נוספת, בה מסר התנצלות, אך סירב להתפטר מתפקידו כיו"ר הוועדה ואף הזמין את התובע לפנות בבקשה מתאימה לוועד המרכזי של הלשכה. הנתבע כיתב להודעתו את נשיאת הלשכה. התובע ראה בכך כפרסום נוסף. הנתבע הכחיש את הטענות וטען כי עומדות לו הגנות חוק איסור לשון הרע.

נפסק: יש לדחות את התביעה במלואה. הנתבע שלח את הודעת הדוא"ל הראשונה לכתובת הדוא"ל של מזכירת התובע. הנתבע שלח את הודעת הדוא"ל השנייה, בתוספת השרשור של ההודעה הראשונה, לנשיאת הלשכה, סביב דרישת התובע מהנתבע להתפטר מתפקידו כיו"ר ועדת האתיקה של הלשכה. בעלי הדין הם אישי ציבור שעוסקים בפעילות ציבורית ענפה בלשכה. חילופי ההודעות ביניהם נסובו סביב התנהלותם מתוקף תפקידיהם הייצוגיים בלשכה. בהודעת הדוא"ל הראשונה, מייחס הנתבע לתובע פעילות נגד הלשכה, מעמדה ומוסדותיה, פעילות בחוסר יושרה ועוד. די בביטויים אלו כדי לפגוע בשמו הטוב של כל אדם באשר הוא, בפרט כאשר הם מתייחסים לפעילותו המקצועית כאיש ציבור וכרו"ח. 

הודעת הדוא"ל הראשונה, שנשלחה הן למזכירת התובע והן לנשיאת הלשכה, במועדים שונים, הגיעה או עלולה היתה להגיע לאדם זולת התובע עצמו, ולכן היא "פרסום" לפי החוק. גם אם סבר הנתבע כי התובע עצמו משתמש בתיבת הדוא"ל של מזכירתו, וכי ההתכתבות היא עם התובע ולא עם מזכירתו, גם אז, עצם העובדה כי ההודעות נשלחו לתיבת דוא"ל שאינה על שם התובע, יש בה כדי להקים את החשש המגולם במונח "עשוי היה", והיא מהווה "פרסום". עם זאת, אין להיעתר לתביעה, לאור ההגנה המתייחסת לביקורת על התנהלות במילוי תפקיד ציבורי (סעיפים 15(2) ו-15(4) לחוק). 

הביקורת, גם אם נוסחה בלשון חריפה ובוטה לפרקים, נוגעת לאופן שבו מילא התובע את תפקידיו הציבוריים. יש לראות את הפרסומים ככאלה שנעשו בין דמויות ציבוריות, ולעניין מילוי תפקידיהם הציבוריים, עובדה שמרחיבה את "גבולות הגזרה" של הביקורת הלגיטימית שניתן למתוח על אדם בתפקידו הציבורי. טוב היה אילו ההתבטאויות היו נעשות בלשון אדיבה יותר, אולם ביהמ"ש לא ישים עצמו עורך על, ולא אחראי על נימוסים והליכות. התובע יישא בהוצאות שכ"ט ב"כ הנתבע בסך 23,400 ש"ח.