פנגו לא הפרה את הדין כשגבתה עמלה עבור השימוש ביישומון (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים עמית, ברון ומינץ):

העובדות: בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"צ 13868-05-15]. חברה פיתחה יישומון המקל על פעולת התשלום של דמי חניה. האם חרף האיסור להוסיף עמלה לדמי החניה המפוקחים, החברה רשאית לגבות עמלה בגין השימוש ביישומון? הסוגיה התעוררה בדיון בבקשה לאשר תובענה ייצוגית נגד המבקשות. ביהמ"ש המחוזי קיבל את בקשת האישור באופן חלקי, תוך שקבע כי עומדת למשיב עילת תביעה נגד המבקשות בגין הפרת ס' 13ח(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן, בכך שגבתה עמלה עבור השימוש ביישומון. יתר העילות שנכללו בבקשת האישור, נדחו. 

נפסק: יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור, כך שהחלטת ביהמ"ש המחוזי תבוטל, והבקשה לאישור תובענה ייצוגית תידחה. החלטת האישור התמקדה בשאלה אם פנגו היא "עוסק", ובשאלה אם התשלום שגבתה בעד השימוש ביישומון עולה כדי "עמלה". ביחס לחלקו הראשון של הסעיף, שמתייחס ל"שירותים שנקבע להם תעריף לתשלום בידי צרכן לפי דין", ביהמ"ש דחה את טענת פנגו לפיה יש להבחין בין התשלום בגין השימוש ביישומון ובין התשלום בעד שירות החניה. השאלה אם היישומון עונה להגדרת "טובין או שירותים שנקבע להם תעריף לתשלום בידי צרכן לפי דין" (כלומר אם היישומון הוא בגדר שירות שמחירו מפוקח), היא שאלה נכבדה שלא קיבלה ביטוי הולםר. מדובר ב"שער הכניסה" לסעיף 13ח(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן. 

היישומון אינו בגדר שירות מפוקח ולכן שער הכניסה לסעיף 13ח(ב)(1) נסגר בפנינו, באופן שמייתר את המשך הדיון ביסודות הנותרים של ההוראה. תשלום על חניה "בכף היד", המאפשר הפעלה והפסקה של החניה מרחוק, מבלי להגיע אל המדחן או אל הרכב עצמו, ומבלי להזדקק לכסף מזומן או לכרטיס חניה, הוא בעל תועלת משמעותית עבור רבים, באופן שניתן לראות בו שירות בפני עצמו ולא רק אמצעי תשלום. קשה להלום את טענת המבקש כי ההבדל בין תשלום דמי חניה באמצעות היישומון ובין שימוש במדחן או בכרטיס נייר הוא כה זניח, עד שניתן להקביל אותו לבחירה בין אמצעי תשלום שונים בעלי תועלת ונוחות שקולות. כיום האפשרות לשלם דמי חניה ביישומון היא כמעט מובנת מאליה, אך אל לנו לשפוט את העבר לפי אמות המידה של ימינו. בתקופה שבה הושק היישומון מדובר היה בשירות חריג ביחס לאמצעים שהיו זמינים בשוק, וזו נקודת המבט הרלוונטית.

העובדה שלקוחות רבים בחרו להשתמש ביישומון ולשלם עמלה בשיעור משמעותי, במקום לשלם דמי חניה באמצעות אחת מהחלופות החינמיות, מעידה גם היא על התועלת המשמעותית של היישומון ומחזקת את המסקנה כי ניתן לראות בו שירות נוסף מעבר לשירות החניה המפוקח. היישומון איננו עולה כדי "טובין או שירותים שנקבע להם תעריף לתשלום בידי צרכן לפי דין" ובתקופת הזמן הרלוונטית לבקשת האישור מדובר היה בשירות נלווה לשירותי החניה שמחירם מפוקח. המבקשות לא הפרו את הוראת סעיף 13ח(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן.