עדיף שהפרסומים היו נכתבים ללא גידופים, אך אין הם דברי לשון הרע לאור התנהגות התובעים (פסק-דין, שלום ת"א, השופטת כוכבה לוי):

העובדות: התובעים, בני זוג, הגישו תביעת לשון הרע נגד 14 נתבעים בטענה כי פרסמו עליהם לשון הרע ברשתות חברתיות. ברקע לתביעה נמצא אירוע לאימוץ כלבים שקיימו העמותות 13-14, במהלכו נטען כי התובע 1 ניסה לקחת כלב ללא רשות, תוך שהוא גורם חבלה לנתבעת 1, מה שהוביל לפרסומים נשוא התביעה.

נפסק: הפרסומים נעשו על רקע אירוע מצער בו מצד אחד ניסה התובע לקחת לרשותו ולכל הפחות החזיק שלא ברשות גור כלבים בעל ערך, ובנסיבות שלא ניתן למצוא להן כל צידוק מצידו, הדף, הפיל ופגע בנתבעת 1 פגיעה חמורה שהביאה אותה לכלל גיבוס ידה. התובעים טרחו לברוח מהזירה מבלי להושיט עזרה כלשהי. הדברים שפורסמו בוודאי אינם נעימים לאוזנו של השומע או לעין הקורא, לא כל שכן לתובעים עצמם, אך לא ניתן לראות בהם השתלחות החורגת מן המתחם שמאפשר חופש הביטוי, והכל בנסיבות האירוע והתנהגות התובעים, התנהגותם והתלהמותם במהלך האירוע, ניבולי הפה האלימות מצידם ובריחתם מזירת האירוע לאחר שהנתבעת 1, אישה מבוגרת, הוטחה לריצפה על ידי התובע. בהתנהגות זו ובעיקר התנהגות התובע שניתמך על ידי התובעת 2 - תרמו את תרומתם הנדיבה, על דרך אשמם התורם באלימות תוקפנות התלהמות קללות וניבולי פה. את הדברים יש לראות כדברי גידוף ומוטב היה אילו היו מפורסמים בנוסח תרבותי ולא מגדף. אלא שהפרסומים, בהקשר הדברים בהם נאמרו ולנוכח התנהלות התובעים עצמם, אינם מגיעים כדי לשון הרע. בכל מקרה הם מהווים בבחינת הבעת דעה ושאט נפש על פעילותו של התובע וזוגתו התובעת, שנאמרו בסערת רגשות ובעידנא דריתחא .אלה חוסים הם תחת הגנת תום הלב והגנת אמת דיברתי. התובעים יישאו בהוצאות כל אחד מהנתבעים בנפרד בסך 20,475 ש"ח.