ת"א 3742-09-18 קפש נ' אליאסיאן ואח'

אולי יעניין אותך גם

חשבון רשת חברתית הוא חלק מהזכות החוקתית לאישיות, הנגזרת מכבוד האדם (פסק-דין, שלום ת"א, השופט גיא הימן):

העובדות: הנתבעת, עמותה שמטרתה חיזוק ההתיישבות בנגב ובגליל, הקימה בב"ש מועדון תרבות בשם ושכתובתו "החלוץ 33". בשנת 2010 החל המועדון להפעיל עמוד פייסבוק. התובע טען כי הוא "בעל" העמוד וכי הנתבעת, בהובלת הנתבע שהוא מנהל הכספים בה, הדירו אותו מניהולו. הנתבעת טענה כי העמוד שלה, כי התובע אינו מעורב שנים בהפעלת המועדון, וכי אין לאפשר לו חלק בעמוד המוקדש לפעילות המועדון. בתביעה העיקרית תבע התובע פיצוי כספי ואת השבת העמוד לידיו. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד, בה טענה כי התובע הזיק לה כשהשתמש שלא כדין בשם המועדון ובקניינו הרוחני, וכן דרשה את השבת שם המתחם של אתר המועדון, הרשום על-שם התובע.

נפסק: חשבון ברשת חברתית הוא, היום, חלק בלתי נפרד מהזכות החוקתית לאישיות. הוא חלק מזכות הפרט להגדיר את עצמו, לבטא את הדברים הנראים לו חשובים ולקיים אינטראקציה עם אחרים. כבוד האדם, כשם שיש לו ביטוי בעולם הממשי, כך ראוי להכיר בו בעולם הווירטואלי. אישיות הפרט ברשת היא, בימינו, מרכיב חשוב באישיותו בכלל. הזכות היסודית לאישיות, ובתוכה הזכות ל"אישיות דיגיטלית" אותנטית, היא נגזרת של הזכות החוקתית לכבוד. בהעדר עיגון ישיר לזכות חוקתית זו במשפט הפרטי, תהיה החלתה עקיפה, באמצעות דינים ועקרונות מהמשפט הפרטי [עניין בספלוב - ת"א 41627-02-19].

הזכות לשליטה בחשבון ברשת חברתית, על רשימת ה"עוקבים" שבו, היא זכות שבקנין [עניין לרר - סע"ש 46976-09-17]. למספר העוקבים השלכה על הכוח להשיא רווחים מהפעילות ברשת החברתית. רשימת העוקבים עשויה להיות מתורגמת ליצירת הכנסה, אך לא רק לצורך זה, שכן דפי פייסבוק משמשים גם לקידום מטרות חברתיות, פוליטיות ואח'. הקביעה למי הקניין מקיפה שורה של משתנים ובהם מי יזם את פתיחת החשבון; מה נועד החשבון לשרת; מי נשא במימונו; מי קבע את תכניו; לשם מה נרשם אדם ברשימת העוקבים של החשבון [עניין עיריית בית שאן - ת"א 5854-12-18].

חשבון רשת חברתית, כשלעצמו, ובנפרד מכל אחד מתכניו הפרטניים, יכול שיהיה יצירה המוגנת בזכות יוצרים. ברירת המחדל, בסעיף 34 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007, היא, אלא אם הותנה עליה בחוזה, כי יצירה שיצר העובד במסגרת עבודתו ולשמה, זכות היוצרים בה היא למעסיק. השתתפות ב"קהילת" פייסבוק אינה כרוכה בוויתור על קנינו הרוחני של המשתמש בכל יצירה מוגנת שיצר במסגרתה. שימוש לא מורשה בחשבון, או בשם מתחם של אתר, עלול להקים עוולות מסחריות של גניבת עין, תיאור כוזב, או התערבות בלתי הוגנת, לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. ככל ובנסיבות העניין לא קמה עוולה לפי איזה מדיני הקניין הרוחני הפרטניים, אין לפנות לדיני עשיית עושר כמקור משלים, אלא במקרים חריגים.

אין מקום לחיוב האישי של נתבע 1 בעילות התביעה העיקרית. התובע לא הניח בסיס להכללתו כנתבע. המחלוקת שהתעוררה לא קמה אלא בין העמותה, שמטבע הדברים פועלת באמצעות-אנשים בשר ודם, לבין התובע. אשר לשליטה בעמוד הפייסבוק - מאפייני הפעילות מקנים את הזכות לשליטה בעמוד, על עוקביו, לעמותה. גם אם לא נוצר העמוד בידי עובד העמותה, אלא באמצעות מי שסיפק לה שירותים, הרי שהוא נוצר עבור המועדון ולשם פעילותו. העמוד הועבר לשליטת התובע אך משום היותו עובד העמותה ואך לשם ניהול המועדון בידיו מטעם העמותה ועבורה. הוא לא נועד, וככלל לא שימש, לענייניו האישיים של התובע או לביטויו האישי, הנפרד מהיותו עובד העמותה. העמוד זוהה עם פעילות המועדון הן בשמו ובן במרבית תכניו. העמותה החזירה לתובע הוצאות שהוציא בניהול העמוד למטרות פרסומה של פעילות המועדון.

נכון כי התובע הופיע, בשמו ולבדו, בהרשאות הניהול של העמוד, אולם היה זה מוצדק כל עוד הוא קיים את חיוביו החוזיים לעמותה, תחילה כעובד ואחר כך כזכיין. גם אם התובע יצר בעצמו חלק, אפילו ניכר, מתוכנו של העמוד, זכות היוצרים בעמוד אינה נתונה לו וממילא אין לראות בעמותה מי שפגעה בזכות נטענת זו. בתקופה הראשונה, בה היה מעמד התובע של עובד העמותה, ממילא חולשת על הסוגיה הוראת סעיף 34 לחוק זכות יוצרים. התוכן נעשה לשם ניהול המועדון ובמסגרת תפקידו של התובע. דווקא התובע הוא שהפר את זכות היוצרים של העמותה, בסמלילי המועדון שהיא יצרה.

העמותה, לה זכות השליטה והניהול של עמוד הפייסבוק, לא עוולה כלפי התובע כל עוולה מסחרית שהיא בהשיבה לידיה שליטה זו עם סיום הקשר של התובע למועדון. המוניטין הוא של המועדון, ואין זה מעלה או מוריד כי התובע תרם ליצירתו. אין הוא חופף למוניטין של התובע עצמו, חרף היותו איש פורה בחיי הלילה של ב"ש. לעמותה, שהיא בעלת המועדון, קנין במוניטין של המועדון, ודאי מעת שאין התובע קשור עוד בהפעלתו. התנהלות התובע דווקא היא שעלתה כדי פגיעה בהלכות התחרות ההוגנת. התביעה העיקרית נדחתה. התביעה שכנגד התקבלה ברובה. התובע ישלם לנתבעת, בתביעה שכנגד, סך של 70,000 ש"ח וכן הוצאות. שם המתחם יעבור לבעלות העמותה.