אנונימיות לצורך פגיעה בשם טוב, ברכוש, בגוף ולצורך משלוח דברי פרסומת שיווקיים – אינה ערך ראוי להגנה (פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת זהבית אלדר):

העובדות: עתירת התובע, יועצו הפוליטי של רוה"מ, למתן צו לקבלת מידע מהנתבעת על זהות הגורם העומד מאחורי מסרונים שנשלחו בעניינו, לצורך הגשת תביעת לשון הרע. הנתבעת מספקת שירותי תקשורת. התובע טען כי באמצעות מערכות הנתבעת הופצו מסרונים שקריים המציגים אותו כמדליף משיחות סגורות. הנתבעת הותירה את ההחלטה לשיקול דעת ביהמ"ש.

נפסק: יש לקבל את התביעה. התובע אינו יודע את זהות שולח המסרונים, שהוא טוען שהם לשון הרע, והוא נזקק לעזרת ביהמ"ש על-מנת לאתר את בעל ריבו. בתי המשפט נעתרו לעתירות מסוג זה. נקבע כי מדובר באינטרס ציבורי מובהק שאינו רק האינטרס של הניזוק הפרטי, מאחר וקיימת חשיבות חברתית וציבורית בבירור זהותו של מזיק אנונימי באותן נסיבות בהן עולה דבר קיומה של עילת תביעה טובה, והחשיפה נדרשת לצורך ניהול הליך משפטי נגד המזיק. בבסיס השיקולים שיש לשקול עומדת זכות הגישה לערכאות [הלכת מור - רע"א 4447/07; עניין ווינד ע"א 8720-06-22]. ביהמ"ש מצטרף לאבחנה שנערכה בעניין ווינד מהלכת מור. גם במקרה זה, המזיק, שזהותו אינה ידועה, לא הגדיר בעצם ההתקשרות עם הנתבעת רצון לאנונימיות, שכן במסגרת ההתקשרות נמסרו לה מלוא פרטיו של הלקוח. עיון בתוכן המסרונים מעלה כי אלה מקימים לתובע עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בעוד שבעניין מור נפסק כי אנונימיות בהקשר של ביקורת והבעת דעה היא אינטרס בעל ערך הראוי להגנה במישור החוקתי תחת הערך של חופש הביטוי, הרי שאנונימיות בהקשר של פגיעה בשם הטוב, ברכוש, בגוף ואף בהקשר של משלוח דברי פרסומת שיווקיים – אינה ערך ראוי להגנה במישור החוקתי ואין הצדקה לצמצם בשמה את זכות הגישה לערכאות והזכות לניהול הליך משפטי תקין והוגן. אל לו לביהמ"ש, כמי שאחראי על עשיית צדק ועל השתתת נורמות חברתיות, לאפשר שימוש לרעה ובחוסר תום לב בזכות לפרטיות ולאנונימיות ככל ושימוש זה נועד לביצוע עוולות כלפי הפרט. הנתבעת תמסור לתובע את פרטי זהות שולח המסרונים המצויים אצלה.