ביהמ"ש בישראל אינו רשאי ליטול לעצמו סמכויות גורפות ביחס לפרסומים במדינות זרות (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת שרה דותן):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [ת"א 29120-03-18], שדחה חלקית את תביעת המערער נגד המשיבה, למתן צו עשה ולפיצוי בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. המערער חויב בהוצאות המשיבה. בתביעה נטען כי משתמש אנונימי הקים אתר, בו פרסם כי המערער ביצע מעשים פליליים (שלא הוכחו), כאשר בהמשך גם צדדים שלישיים הפיצו את הפרסום. המשיבה טענה כי היא אינה יוצרת תוכן, אלא משמשת אינדקס עולמי למידע ברשת, וכי האחריות להסרת התוכן מוטלת על המפרסם.

הצדדים הגיעו להסכמות דיוניות ביחס לחלק מהפרסומים, אך ביהמ"ש קמא דחה את תביעת המערער להסרת הפרסומים ברשת העולמית ולפיצוי המערער. ביהמ"ש קמא קבע כי המשיבה פעלה כדין עת דחתה דרישה להסרת פרסום ללא צו שיפוטי, כיוון שלא היה מדובר במקרה מובהק שבו היה ברור כי הפרסום המעוול מקורו בטעות, תוכנו שגוי והוא מעוול כלפי הניזוק [עניין סביר - ע"א 44711-11-14]. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית בערעור, לפיה גוגל תסיר פרסומים חדשים שהצדדים הסכימו עליהם והמערער יזנח את טענותיו לפיצויים. ביהמ"ש נדרש להכריע בהיקף הטריטוריאלי של הסרת הפרסומים.

נפסק: דין הערעור להידחות. ההליך נושא הערעור הוא תביעת לשון הרע שהוגשה לבית משפט בישראל לפי חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. הדין החל על ההליך הוא הדין הישראלי, כולל סדרי הדין ודיני הראיות. לא הוכח היקף תפוצתם בישראל של הפרסומים מהרשתות הזרות, כפי שקבע ביהמ"ש קמא. התובע, שבחר שלא להציג חוו"ד מומחה לגבי האופן שבו ניתן לעיין בישראל שנחסמו ברשת ביחס לכתובות הישראליות, והיקף השימוש בתכנים בעת גלישה בישראל, אינו יכול לבקש כי ביהמ"ש יסתפק בעדות הסברה שלו כי מדובר בישראלים רבים, מבלי להוכיח טענה זו. המערער לא הביא ראיה כלשהי ביחס לדין שחל בארה"ב והסתפק בפסיקה. הסרת הפרסומים הזרים, ללא צירוף המפרסמים, עשויה לפגוע בזכויותיהם מבלי שניתנה להם האפשרות לומר את דברם. בית המשפט בישראל אינו רשאי ליטול לעצמו סמכויות גורפות ביחס לפרסומים במדינות זרות, מבלי שסמכות זו עוגנה בחקיקה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח [קובץ פסה"ד באדיבות המאגר המשפטי "נבו"].