הלכת מור בדבר חשיפת פרטי גולשים אנונימיים עדיין שרירה וקיימת (פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת ניצה מימון שעשוע):

העובדות: תביעה לחשיפת זהותה של גולשת שהתובע מבקש להגיש נגדה תביעת לשון הרע. התובע טען כי יש לאבחן את המקרה מהלכת מור [רע"א 4447/07], שכן אין מדובר בפרסום בפורום אינטרנטי, אלא בדירוג וביקורת על עסקו של התובע. הנתבעת טענה כי אין מקום לסטות מהלכת מור.

נפסק: בהלכת מור נקבע כי בהיעדר אפשרות בדין הישראלי להגיש תביעה ללא נתבע מזוהה, ובהיעדר הסדר חקיקתי לזיהוי המעוול, לא ניתן לרתום את המערכת המשפטית וצדדים שלישיים לניהול הליך חשיפת פרטים. מאז קנתה הלכה זו שביתה בפסיקה הישראלית וביהמ"ש העליון חזר עליה. כנגד ההלכה נמתחה ביקורת על הפיכת האינטרנט ל"עיר מקלט" לגולשים אנונימיים מפני הגשת תביעות. מאז נעשו נסיונות רבים לשנות את המצב והוגשו מספר רב של הצעות חוק שתכליתן הקניית סמכות לביהמ"ש לחשיפת פרטי מעוול ברשת. ניצני השינוי החלו לצוץ רק לאחרונה בתיקון 5 לחוק זכויות יוצרים, שהוסיף את פרק ח1 בדבר "חשיפת זהותו של עושה פעולה בתוכן ברשת תקשורת אלקטרונית", מקום בו נטען לקיומה של הפרה של זכות יוצרים בלבד, אשר רק זהות מבצעה אינה ידועה, באמצעות צו לספקית האינטרנט [עניין דואק - ת"א 15758-06-22].

הלכת מור נותרה על מכונה, וכל עוד אין דבר חקיקה הקובע מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, אין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית". אין בנסיבות המקרה הצדקה לסטות מהלכת מור, שכן הגולשת הביעה את רצונה באנונימיות בדרך בה בחרה להזדהות. לבחירה זו השלכה גם על מידת המהימנות לה זוכה הפרסום מצד הקוראים. התובע מצא לפרסם תגובה מטעמו. לסוג הפלטפורמה האינטרנטית אין השלכה מהותית על יישום הלכת מור או סיוגה. גם שיקולי צדק עם הניזוק והיכולת להטבת הנזק בנסיבות המקרה, אינם מטים את הכף לטובת החשיפה, שכן לתובע יש לכאורה יכולת להיפרע על נזקיו מהנתבעת, שנדרשה על ידו מספר פעמים להסיר את הפרסום הפוגעני וסירבה לכך, ובכך הפכה לגורם אקטיבי המודע לפרסום ומעורב בהשארתו ברשת. מנגד, האפקט המצנן של חשיפת שמות גולשים אנונימיים עלול לפגוע קשות בחופש הביטוי בכלל, והביקורת הצרכנית בפרט, באינטרנט, ובכך לפגוע באינטרס הציבורי המצרפי להצפת דעות ביקורתיות והתנסויות שליליות. התביעה נדחתה.