פרסום תמונות של אותה דמות או אובייקט עשוי להיחשב כהפרה אחת, אך לא תמונות של אובייקטים שונים (פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת זהבית אלדר):

העובדות: התובע הוא צלם במקצועו. הנתבעת מייבאת ומפיצה ריהוט ומוצרי עיצוב לבית, ומפעילה דף עסקי בפייסבוק. התובע טען כי הנתבעת הפרה את זכויות היוצרים שלו שעה שפרסמה 13 תמונות שצילם בדף העסקי שלה, ללא הסכמתו ומבלי שציינה את שמו. התובע טען כי צילם את התמונות במסגרת פרויקט עבור חברה (המזמינה), שרכשה בתמונות זכויות שימוש בלבד. הנתבעת טענה כי היא "מפר תמים", משום סיפקה שירותים למזמינה, שבסיומם הועברו לה תמונות מאתר המזמינה, ללא אזכור שמו של התובע וללא אזכור בדבר מגבלות כלשהן.

נפסק: הצדדים לא היו חלוקים כי התמונות הן יצירות מוגנות. הנטל להוכחת ההגנה של "מפר תמים" רובץ על הנתבע, שצריך להוכיח שלא ידע ולא היה עליו לדעת. לא די בהוכחת מצב נפשי סובייקטיבי של תום לב, אלא יש להראות כי גם על פי מבחן אובייקטיבי לא ניתן היה לחשוד בקיומה של זכות יוצרים. מפר שנמנע מביצוע בדיקה לגבי קיומה של זכות היוצרים ביצירה, או לגבי זהות בעל זכות היוצרים בה, לא יוכל ליהנות מן ההגנה. הנתבעת לא בדקה למי שייכות זכויות היוצרים. מדובר בחברה מסחרית שמודעת לקיומן של זכויות יוצרים בתמונות ולהסדרת זכות השימוש והבעלות בתמונות של חברות מול צלמים. לא עלה בידה להראות כי עומדת לה הגנת המפר התמים.

אף אם היה עולה בידי הנתבעת להוכיח מתן אישור של המזמינה לשימוש בתמונות בדף העסקי שלה, הרי שגם אז היה על הנתבעת להוכיח כי המזמינה רכשה, בהסכם עם התובע, את הבעלות בזכויות היוצרים בתמונות, מעבר לזכות השימוש בתמונות על ידה. התמונות הן יצירה מוזמנת לפי סעיף 35(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007. התובע, שצילם את התמונות, הוא הבעלים הראשון של זכות היוצרים בתמונות. אין לקבל את טענת הנתבעת כי הנטל להוכיח את הסיפא של סעיף 35(א) לחוק מוטל על התובע. פרסום התמונות באתר המזמינה אין משמעו כי התובע העניק לה את זכויות היוצרים, גם לא במשתמע. הנתבעת לא טרחה לזמן את מי מנציגי המזמינה על מנת להוכיח העברת זכות היוצרים מהיוצר אל המזמינה. ככל שלטענת הנתבעת זכות היוצרים הועברה מהיוצר אל המזמינה, הרי שהנטל להוכחת הטענה מוטל על כתפיה והיא לא עמדה בנטל זה.

סעיף 56 לחוק מסמיך את ביהמ"ש לקבוע פיצוי ללא הוכחת נזק "בשל כל הפרה". התובע טען כי מספר ההפרות הוא כמספר התמונות שפורסמו. הנתבעת טענה כי יש לראות את הפרסומים כולם "כמסכת אחת של מעשים". סקירת הפסיקה מעלה תמונה לא אחידה. בפרסום תמונות של אותה דמות או של אותו אובייקט נפסק כי מדובר במסכת אחת וכהפרה אחת. אולם, במקרה זה מדובר בתמונות של אובייקטים שונים, שאין לראות בהם כהפרה אחת וכמסכת אחת של מעשים. אכן, מדובר בתמונות המתעדות ריהוט ועיצוב פנים של חללים שונים בדירת מגורים, אולם כל תמונה היא שונה, הן מבחינת זירת הצילום והן מבחינת זהות האובייקטים. בכל אחת מהתמונות הושקעה השקעה נפרדת של זמן, מאמץ, כישרון ומקוריות. לעניין הפיצוי מדובר ב-13 הפרות נפרדות. בהתחשב במכלול השיקולים, יש לפסוק פיצוי כולל של 65,000 ש"ח, בצירוף אגרה ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ש"ח.