הערעור הוגש באיחור ונמחק, לאחר שהמערער צפה בו ב"נט המשפט" (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, הרשמת ליאור משאלי שלומאי):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בי-ם [ת"א 48292-08-22], שדחה את תביעת המערערים להורות למשיבה למסור להם מסמכים. המשיבה טענה כי יש לסלק את הערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו, לאחר שהמערער צפה בפסה"ד באמצעות "נט המשפט". 

נפסק: בדין הישראלי הכלל הוא כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על החלטה שיפוטית מתחיל ממועד המצאתה לידי בעל הדין המערער. אחת מדרכי ההמצאה לפי הדין היא באמצעות מנגנון "הודעה באתר", במסגרתו נשלחת הודעה בדבר מתן פסה"ד, בצירוף קישור לפסה"ד, לתיבת הדואר של עוה"ד המייצג את בעל הדין או של בעל הדין שאינו מיוצג ואשר מסר כתובת דואר. באפשרות בעל דין להוכיח כי לא נשלחה לו הודעה במנגנון "הודעה באתר", באמצעות הגשת תצהיר. בפסיקה פותח כלל "הידיעה" כחריג ל"כלל ההמצאה" לעיל, ולפיו במצבים חריגים, בהם אין ספק כי החלטה שיפוטית הובאה לידיעת בעל דין אף על פי שלא הומצאה לו כדין, מניין הימים להגשת הליך ערעורי יתחיל מיום הידיעה על ההחלטה השיפוטית. נפסק עוד כי בנסיבות שבהן קיים תיעוד במערכת "נט-המשפט" בדבר צפייה יזומה בהחלטה, הנטל להוכיח כי אין מקום להחיל את חריג הידיעה על-פני כלל ההמצאה יוטל על בעל הדין שתועד כמי שצפה באופן יזום בהחלטה השיפוטית.

עיון ב"נט-המשפט" מעלה כי ספק אם פסק הדין הומצא למערער כדין. אולם, במערכת מתועדת צפייה של המערער בפסה"ד. במצב זה יש להחיל את חריג הידיעה, אלא אם יוכח כי אין להחילו על-ידי בעל הדין שתועד כמי שצפה באופן יזום בהחלטה (המערער). המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי לא ידע על פסה"ד. בתצהיר נטען בכלליות בלבד כי המערער ניסה אמנם לצפות בפסה"ד במערכת, אך ללא הצלחה. אין גם לקבל את טענת המערערת כי אין לייחס לעמותה המערערת ידיעה על מתן פסה"ד, שכן המערער ייצג את העמותה. יש לייחס את ידיעתו לעמותה. בקשתם של המערערים להארכת מועד נדחתה והערעור סולק על הסף בשל האיחור בהגשתו.