הבנק ביקש לסייע לתובעת והודעותיו אליה אינן פרסומיות (פסק-דין, שלום חיפה, השופט זיו אריאלי):

העובדות: התובעת טענה כי הבנק הנתבע מטריד אותה באופן סדרתי במשלוח מסרונים ללא הרשאה. התובעת טענה, בין היתר, כי היא לקוחה של הבנק והתירה לו לשלוח לה הודעות שוטפות על חשבונה, אך כי הבנק ניצל את ההיתר לרעה לצורך משלוח הודעות פרסומת. הבנק טען, בין היתר, כי ההודעות אינן "דבר פרסומת", אלא הודעות בהן ביקש מהתובעת לפנות לנציגיו על-מנת לייצב את מצבה הכספי, נוכח הפרה של הסכמיה מול הבנק.

נפסק: דין התביעה להידחות. חשבון הבנק של התובעת אצל הנתבע חרג ממסגרת האשראי והיה מצוי ביתרת חובה. התובעת נטלה הלוואות מהבנק, נקלעה לפיגור בתשלום החזרי ההלוואה, ונדרשה על ידי הבנק לעמוד בלוח התשלומים. התובעת ביקשה מהבנק שיישלחו אל מכשיר הטלפון שלה מסרונים הכוללים תוכן הנוגע לחשבונה. המסרונים ששלח הבנק אינם "דבר פרסומת", לא לפי תכלית סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ולא לפי לשונו. לא מדובר בהודעה שנועדה לגרום לנמען להוציא כספים, לרכוש מוצר או שירות. אף לא מדובר ב"תכסיס פרסומי" במסווה של הודעה תמימה. מאחורי משלוח ההודעה עומד שירות שניתן לתובעת על ידי הבנק: הודעה בשל חריגה ממסגרת האשראי וניסיון לסייע לתובעת בטרם ינקוט הבנק בהליכים משפטיים נגדה.

החוק מגדיר "דבר פרסומת" כמסר המופץ לציבור הרחב. ההודעה שנשלחה לתובעת נשלחה אליה באופן פרטני, נוכח אי עמידתה בתשלומי החזר הלוואות, וחריגתה ממסגרת אשראי שהעניק לה הבנק. יש לדחות גם את טענת התובעת כי הבנק פגע בפרטיותה. אין מדובר ב"רדיפה" ואף לא ב"הטרדה". לתובעת נשלחה הודעה בכל פעם שחרגה ממסגרת האשראי שלה. הבנק מילא בעניין זה את חובתו. דומה כי ההיפך הוא הנכון. הבנק שמר על פרטיותה של התובעת ונמנע מלפרט בהודעות ששלח כל מידע על חריגת התובעת ממסגרת האשראי שהוענקה לה. כל שצויין באותן הודעות הוא כי על התובעת לפנות בהקדם לבנק, ולא מעבר לכך. התובעת תישא בהוצאות הבנק בסך 12,000 ש"ח.