התובעים הסתפקו בכך שהם מושא התמונות על מנת לטעון להפרת זכות יוצרים (פסק-דין, שלום עפולה, השופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס):
העובדות: תביעה ותביעה שכנגד. התובע 1 הוא עיתונאי ואביה של התובעת 3. התובע 5 הוא בעלה של התובעת 3. התובע 6 הוא עיתונאי. התובעים 1 ו-6 ניהלו את העיתון "עובדה", שהתובעת 2 היא המוציאה לאור שלו. הנתבע הוא עו"ד, בעל משרד בעפולה. בתביעה העיקרית טענו התובעים ללשון הרע כלפיהם בשל פרסומים שונים של הנתבע משנת 2015, וכן לעילות של הפרת זכות יוצרים ופגיעה בפרטיות. הנתבע הכחיש את הנטען והגיש תביעה שכנגד בעילות של לשון הרע והפרת זכות יוצרים, בשל פרסומים שונים, לרבות פרסום תמונות של הנתבע בעיתון "עובדה". פרסומי התביעה שכנגד נידונו בהליך קודם שהוכרע בשנת 2019 [ת"א 11165-09-15], במסגרתו נפסק פיצוי לטובת הנתבע. הנתבע טען כי התביעה שכנגד מתייחסת לתקופת פרסום שלאחר הגשת התביעה הקודמת.
נפסק: יש לקבל את התביעה חלקית ולדחות את התביעה שכנגד במלואה. אשר לתביעה העיקרית, בעילת לשון הרע: יסוד הפרסום מתקיים עבור כל הפרסומים, שעה שכולם נעשו בפייסבוק [עניין שאול - רע"א 1239/19; עניין סרנה - רע"א 1688/18]. הנתבע פרסם את תמונת התובעת 3 בדף הפייסבוק שלו, אותה לקח מדף הפייסבוק שלה, כחלק מפוסט. התובעת טענה כי הפרסום הוביל לתגובות שפגעו בה. מדובר בתגובה בה יש רמיזה מינית מובהקת שמבזה את התובעת, במיוחד כאשר בוחנים אותה בהקשר שנאמרה. לנתבע אחריות לתגובה המבזה שכתבו על הפוסט שלו, בהיותו מפרסם הפוסט המקורי, כאשר את התגובה לפוסט ניתן להבין ביחד ובהקשר לפוסט עצמו. לא ניתן לפטור את הנתבע מאחריות לתגובה עצמה, על גבי פוסט שלו שהוא פירסם, ועל תגובה שנכתבה בדף הפיסבוק שלו, לו שליטה מלאה עליו. הנתבע היה מודע לתוכן הפוגע שכן המשיך לכתוב תגובות לאחריו.
הפוסט שפרסם הנתבע על התובע מס' 5, יחד עם תמונתו, הוא לשון הרע שכן הוא עלול לפגוע בפרנסת התובע 5 ובמשלח ידו. קורא סביר יתרשם כי התובע מדליף מידע שקיבל במסגרת העבודה שלו לחמו, שהוא איש תקשורת. לא עומדות לנתבע הגנות החוק. אשר לפרסומים כלפי התובע 1 וכלפי התובע 6, נפסק כי חלקם לשון הרע, בעוד שחלקם אינם כאלה. את תביעת התובעת 2 יש לדחות. הפרסומים נעשו בפייסבוק, רשת חברתית שגולשים בה אלפי אנשים ביום. הנתבע הגדיר את כל הפוסטים שלו כציבוריים כך שכל מי שנתקל בפוסט יוכל לראות אותו ולא רק משתמשי פייסבוק שמוגדרים כחברי הנתבע. בכך יש פוטנציאל לפגיעה רחבה בתובעים בקרב מכריהם וקוראים פוטנציאליים של העיתון. אין כל הצדקה לפרסומי הנתבע. גם אם אדם נפגע מפרסום אין הדבר מצדיק השתלחות שלו במפרסם ומשפחתו בפרסומים נגדיים שהם לשון הרע. אדם הנפגע מפרסום יכול להגיש תביעה לפיצוי לפי החוק. הנתבע יפצה את התובע 1 ב-21,000 ש"ח עבור 3 פרסומים ואת התובע 6 ב-14,000 ש"ח עבור 2 פרסומים. הנתבע יפצה את התובעים 3 ו-5 ב-13,000 ש"ח עבור כל אחד.
אשר עילה של הפרת זכות יוצרים: נטען כי הנתבע הפר את זכות היוצרים של התובעים ב-3 דרכים: לקח תמונות מדפי הפייסבוק של התובעים 2,3, ו-5 ושיתף אותן בדף הפייסבוק שלו; לקח תמונות של התובע 1 מתוך סרטון משפחתי מפייסבוק והעלה את הסרטון המלא לדף שלו; השתמש בלוגו של העיתון בדף הפייסבוק "עובדה בעיניים" וכן בפרסומים אחרים ובקבוצות אחרות. יש לדחות את התביעה בעילה זו. טענות התובעים נטענו בעלמא ובכלליות. לא נטען באיזו סוג זכות יוצרים מדובר ביחס לכל תובע או למה הם היוצרים של התמונות ובאילו נסיבות הזכות נוצרה או נרכשה. התובעים הסתפקו בכך שהם מושא התמונות על מנת לטעון להפרת זכות יוצרים. טענת הנתבע שהתובעים ויתרו על זכויות היוצרים שלהם כאשר העלו תמונות לפייסבוק אין בה ממש, בהתאם לתנאי השימוש של השירות. אשר לעילה של פגיעה בפרטיות: סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות קובע תקופת התיישנות של שנתיים. כל הפרסומים התרחשו בשנת 2015 בעוד שהתביעה הוגשה בשנת 2020. לפיכך חלה התיישנות והתביעה נדחתה בעילה זו.
יש לדחות את התביעה שכנגד במלואה. הנתבע לא טען בתביעה הקודמת כי מדובר בעוולה מתמשכת ולא דרש פיצוי כבר אז. הנתבע לא תבע להסיר את הפרסומים ולכן לא ניתנה בפסה"ד הוראה כזו. לכן טענת התובע שכנגד שהם "ממשיכים בפרסום חרף פסק הדין" אינה נכונה. צו עשה של הסרה לא נתבע כלל בתביעה הקודמת שהיתה תביעה כספית ולכן התובע אינו יכול כעת לדרוש סעד זה בשל השתק עילה.