הנתבעת לא תיארה חוויה צרכנית ולא הציגה מידע קונקרטי, אלא הסתפקה בהשמצות גרידא (פסק-דין, שלום אשדוד, השופט יהודה לייבלין):

העובדות: תביעת לשון הרע. התובעים (שותפות לא רשומה והשותפים בה) משווקים מכשיר להפצת ריח בשם "ביו-אייר". הנתבעת רכשה מכשיר מהתובעים אך לטענתה המכשיר הגיע אליה שבור. הצדדים ניהלו ביניהם תביעה קטנה שהסתיימה בפס"ד, שלאחריו פרסמה הנתבעת בדפים העסקיים של השותפות, בפייסבוק ובאינסטגרם, ביטויים כגון "גנב במילה עדינה", "לא כדאי לכם לרכוש ממנו נוכל..." ו"לא להתעסק עם הספק הזה!!! נוכל!!!". התובעים טענו כי מדובר בלשון הרע, בעוד שהנתבעת טענה כי מדובר בביקורת צרכנית.

נפסק: כינויים כמו "גנב" או "נוכל", כאשר מופיעים בדפים עסקיים, שעל בסיסם נחשפים לקוחות פוטנציאליים למוצרי התובעים, הם במובהק "לשון הרע" מבחינה אובייקטיבית, בפרט כשאין בצדם כל הסבר לכינויים בהם השתמשה הנתבעת בפרסומיה. פרסום באינטרנט, ובכלל זה ברשת החברתית "פייסבוק", הוא "פרסום" לצורך החוק. העובדה שמדובר בתגוביות של הנתבעת על גבי מודעות ממומנות, ואין מדובר ב"פוסט" עצמאי, אין בה כדי לשנות את המסקנה. אין צורך להוכיח בראיות פוזיטיביות שאדם נוסף מלבד התובע צפה בפרסומים. אין לצפות כי מקום בו בוצע פרסום פומבי של ביטוי פוגעני, דוגמת פרסום כרזה על לוח מודעות או פרסום ברשת, יאלץ התובע לנסות ולהתחקות אחר מי שנחשף לפרסום. הנחה סבירה היא שבשל פומביות הפרסום צפה בו לכל הפחות אדם אחד נוסף זולת הנפגע. לנתבעת לא עומדת טענת אמת דיברתי. אין לקבל את הטענה כי הפרסומים הם תיאור של "חוויה צרכנית", היות שעיון בהם מעלה שאין תיאור של "החוויה", כך שהקורא והצרכן הפוטנציאלי איננו יכול להתרשם ולעבד את העובדות בעצמו. את הנתבעת לא עניינה זכות הציבור לדעת, באשר לא הציגה כל מידע קונקרטי, אלא הסתפקה בהשמצות גרידא. יש לדחות את תביעתם של השותפים עצמם, ששמם כלל אינו נזכר בפרסומים. לא עלה בידי התובעת להוכיח פגיעה ממונית קונקרטית, אך בצד זאת קיים קושי להוכיח באם אנשים שנחשפו לפרסומים נמנעו עקב כך מרכישת מוצרים המשווקים על-ידי "ביו-אייר". הנתבעת התכוונה לפגוע בעסקה של התובעת ואף לא התנצלה על-כך, אך מנגד הפרסום נותר בדפים העסקיים של התובעת זמן קצר בטרם הוסר. שיעור הפיצויים הראוי הוא 10,000 ש"ח והנתבעת אף תישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.