כשיש פער זמנים קצר בין מועד הצפיה היזומה לבין מועד ההמצאה, ובהיעדר אינדיקציה לחוסר תום לב, עדיף 'כלל ההמצאה' (פסק-דין, עבודה ארצי, השופטים גליקסמן, פוליאק וסופר):

העובדות: ערעור על החלטת רשמת ביה"ד [ע"ע 67967-06-22], שדחתה את בקשת המערער למחוק את ערעור המשיבה על פסק-דינו של ביה"ד האזורי [סע"ש 47155-02-20], משום שהוגש באיחור. ביה"ד האזורי קיבל באופו חלקי את תביעת המערער בקשר לתקופת עבודתו אצל המשיבה. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסה"ד. המערער טען כי ערעור המשיבה הוגש באיחור, משום שב"כ צפה בפסה"ד במערכת "נט המשפט". הרשמת עמדה בהחלטתה על כך שהמערער ביקש למחוק את הערעור לאור העדפת 'כלל הידיעה' על פני 'כלל ההמצאה', אולם הבהירה כי אין להעדיף את 'כלל הידיעה' אלא אם 'כלל ההמצאה' משמש מנוף להתנהגות חסרת תום לב, בלתי מוצדקת או בלתי מידתית של הצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי משפט. מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות. בהחלטת הרשמת נקבע במפורש כי בנסיבות המקרה לא חל 'כלל הידיעה' על המשיבה, אלא 'כלל ההמצאה' [עניין גבעון - רע"א 6648/20]. צפייתו היזומה של ב"כ המשיבה בפסה"ד מצדיקה להעביר את נטל השכנוע אל כתפי המשיבה שתוכיח שאין להחיל את 'כלל הידיעה' ביחס למניין הימים להגשת הערעור. הרשמת קבעה כי המשיבה עמדה בנטל זה. הדיון בפער בן יום אחד שבין מועד הגשת הערעור לפי 'כלל ההמצאה' לבין המועד להגשתו לפי 'כלל הידיעה', אינו אלא הנימוק להעדפת 'כלל ההמצאה' לצורך ההכרעה בשאלה האם הערעור הוגש במועד. ככלל, בהתקיים פער זמנים קצר בין מועד הצפיה היזומה לבין מועד ההמצאה, ובהיעדר אינדיקציה לחוסר תום לב או זלזול של המערער בסדרי הדין – מקובלת העדפת 'כלל ההמצאה'. צפייתו היזומה של ב"כ המשיבה בפסה"ד העבירה אל המשיבה את הנטל להוכיח שאין להחיל עליה את 'כלל הידיעה'. אין מקום להתערב בקביעת הרשמת כי המשיבה עמדה בנטל ההוכחה שאין להחיל עליה את 'כלל הידיעה'. הערעור נדחה. המערער יישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ש"ח.