הפרסום בגוגל הוא ביקורת צרכנית לגיטימית על עסקו של התובע, ביחס לחוויית השירות שקיבל הנתבע (פסק-דין, שלום ת"א, הרשמת טל כהן אלימלך):
העובדות: הנתבע תיקן את רכבו במוסך של התובע. האחרון הגיש תביעת לשון הרע בעקבות פוסט שפרסם הנתבע בעמוד העסקי של התובע בגוגל.
נפסק: ההודעה שפרסם הנתבע עונה להגדרת "פרסום" בחוק איסור לשון הרע. הפרסום נעשה בדף העסקי של התובע, ובו התלונן הנתבע על השירות שקיבל. בחינת השאלה האם פרסום הוא לשון הרע תיעשה תוך בחינתו בכללותו ולא במנותק מהקשר הדברים, הרקע הכללי ומכלול הפרסום. יש לקחת בחשבון את ייחודיות הרשת ובכלל זה את האפשרות שמשקל פרסום מסוים יהיה מועט בשים לב לכך שפורסם במסגרת ריבוי תגובות, באופן שהפרסום הספציפי "נבלע בהמון" וכן את הנגישות של הנפגע עצמו ומכריו לאותם דפי אינטרנט הכוללים את הפרסום. לא מן הנמנע שבמקרים מסוימים הפרסום, שככל שהיה מופץ באופן אחר, היה זוכה להתייחסות מחמירה, משהופץ במסגרת רשת האינטרנט ייחשב זוטי דברים.
השמעת ביקורת בכלל וביקורת צרכנית בפרט הוא כלי לגיטימי, וראוי שנקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות על שם טוב, איזון שהחוק בא להגן עליו, תהיה בהטיה לטובת חופש הביטוי ואין לאפשר להשתמש בתביעה על פי החוק כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת בקורת כנה, אמיתית, לא משתלחת ובתום לב. נקודת האיזון בפרסום ביקורת צרכנית במרחב הוירטואלי מטה את נקודת האיזון לעבר חופש הביטוי. התביעה מבוססת על פרסום אחד, שהיה זמין ברשת כיומיים בלבד והוסר על ידי הנתבע מיוזמתו, לאחר שפנה הנתבע למנהל המוסך טרם הפרסום. אין בפרסום לשון הרע, אלא הבעת דעה לגיטימית.
בית עסק המציע מוצרים ושירותים לציבור הרחב, חושף עצמו לביקורת, לעיתים חיובית, אך לעיתים גם שלילית; כל הצדדים יוצאים נשכרים מהבעת דעה זו: ציבור הצרכנים יידע לכלכל את צעדיו בכל הנוגע לבית העסק, ובעליו של בית העסק יכול לשפר את המוצר או השירות שהוא מציע. אינטרס ציבורי הוא לעודד פרסום של ביקורות צרכניות שיסייעו לציבור כולו. אין בפרסום כדי לבזות את התובע. מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית סבירה ומידתית על עסקו של התובע ביחס לחוויית השירות שקיבל הנתבע ממנהל המוסך. הפרסום לא חרג מהסביר, שכן נעשה בדף העסק של התובע, שתכליתו לשתף את הקוראים בתחושותיו מהשירות שקיבל במוסך. הנתבע ציין בתחילת הפרסום כי המוסך ביצע עבודה מהירה ובמחיר סביר. לא נטען בפרסום לעניין המקצועיות של המוסך, אלא רק ביחס לחוויית השירות האישית שקיבל הנתבע. גם לו היה מדובר בלשון הרע היה חוסה הפרסום תחת הגנות החוק. התובע יישא בהוצאות בסך 12,000 ש"ח. התביעה נדחתה.