"הפה של המדינה" יפצה עו"ד שהשמיץ בפרסומיו (פסק-דין, שלום ת"א, השופט רז נבון):

העובדות: תביעת לשון רע. בשנת 2017 עלה התובע לנסיעת מונית באילת. התובע התלונן נגד נהג המונית למשרד התחבורה, לאחר שסבר שהנהג הוסיף תוספת למחיר שלא כדין. בהמשך הוגש נגד נהג המונית כתב אישום וביהמ"ש השלום באילת הרשיע את הנהג בשני אישומים, נוכח תלונת התובע ונוסע נוסף. בשנת 2020 שודרה בערוץ 13 כתבה בעניין העמדתו לדין של נהג המונית על רקע תלונת התובע. הנתבע מנחה תוכנית ראיונות ברשת בשם "הפה של המדינה, עם גילי כהן". התובע טען כי הנתבע הוציא כלפיו לשון הרע בשלושה פרסומים: סרטון שפרסם הנתבע בערוצי הרשת החברתית שלו (יו-טיוב, פייסבוק ואינסטגרם), ראיון בין הנתבע לתובע, ופוסט של הנתבע בחשבון הפייסבוק שלו. הנתבע סבר כי אין בדברים לשון הרע וכי מדובר בתביעת השתקה.

נפסק: דין התביעה להתקבל בחלקה. הפרסום הראשון אינו נוקב במפורש בשם התובע או מציג את תמונתו. דרישת הזיהוי לצורך חיוב בלשון הרע היא מהותית אובייקטיבית, ולא טכנית. האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין התובע ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו, גם ללא אזכור מפורש של שמו. אין חובה לפרסם את שמו של אדם כדי לחוב בלשון הרע. ניתן על נקלה לקשור את הפרסום הראשון לתובע. מדובר במי ששמו נזכר במפורש יום קודם לכן בכתבה בערוץ 13. ממילא גם הנתבע ראיין למחרת היום את התובע ואם היה ספק למי כיוון הנתבע בדבריו, הרי שהוא הוסר. במבחן האדם הסביר,  חלק מהאמירות בפרסום הראשון עולות כדי פרסום לשון הרע. הן אמירות עובדתיות שמציגות את התובע כאדם רע, שחי את חייו כדי לפגוע באחרים. הפרסום הראשון רווי בדברי שטנה וגידופים כלפי התובע. אשר לפרסום השני, הדברים שהוטחו בתובע עולים כדי לשון הרע, שעה שהם מציגים את התובע כמי שלמחייתו "עוקץ" לקוחות וגובה מהם סכומי כסף גבוהים רק עבור "מכתב מסכן". הפרסום השלישי אינו לשון הרע וגם אם היה כזה הרי שמדובר בזוטי דברים. לנתבע לא עומדות הגנות החוק. הפרסומים לא היו נכונים ולא שיקפו אמת ולא נעשו בתום-לב. אין מדובר בהבעת דעה. לאורך ההליך חזר הנתבע והציע להתנצל. נכונותו לסיים את המחלוקת בדרך זו הייתה כנה ואמיתית. הנתבע ישלם לתובע 15,000 ש"ח.