המסרונים בזמן הקורונה אינם דבר פרסומת, אלא מידע נחוץ ללקוחות בתקופת חירום ייחודית (פסק-דין, מחוזי ירושלים, השופטת תמר בזק רפפורט):

העובדות: בקשה לאישור תובענה כייצוגית בטענה כי המשיבה הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, עת ששלחה מסרונים למבקשים. המסרונים נשלחו בעת שהתפרץ נגיף הקורונה בישראל. למבקש 1 נשלחו ארבעה מסרונים, אחד מהם ללא אפשרות הסרה. למבקש 2 נשלחו שני מסרונים וכך גם למבקשת 3 (שגם אחד מהמסרונים שנשלחו לה לא כלל אפשרות הסרה). המבקשים רכשו בעבר מוצרים מהמשיבה.

נפסק: דין בקשת האישור להידחות. על מנת להוכיח כי המשיבה הפרה את חוק הספאם, היה על המבקשים להעמיד תשתית ראייתית לכך שהמשיבה היא בבחינת "מפרסם"; כי שיגרה "דבר פרסומת"; וזאת מבלי שניתנה הסכמת המבקשים לכך. המשיבה לא כפרה בעצם משלוח המסרונים ואף לא בהיותה "מפרסם", אך הצדדים נחלקו הם המסרונים הם בבחינת "דבר פרסומת". אפיונו של מסרון כדבר פרסומת ייעשה על פי המטרה לשמה נשלח. המשיבה טענה כי שלחה מסרונים בבחינת צעד נוסף מתוך שורת צעדים שנקטה כחלק ממאמציה השירותיים, להתמודד עם אתגרי אותם ימים, בשל התפרצות מגפת הקורונה והמגבלות שנגזרו מכך. בשים לב לתקופה הייחודית בה נשלחו המסרונים ולנסיבותיה, לא הונח בסיס מספק לטענה שמדובר במסרונים שמטרתם 'לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת'. טענת המשיבה כי מדובר במסרונים שירותיים, שנשלחו במטרה ליתן ללקוחות מידע נחוץ בתקופת חירום ייחודית, לטובת הלקוחות, עומדת. אף שההלכה נוטה לפרשנות מרחיבה למושג 'דבר פרסומת', הרי שהמחוקק לא ביקש למנוע באופן מוחלט משלוח הודעות על ידי גופים עסקיים, אלא ביקש להטיל מגבלות על משלוח 'דברי פרסומת' בלבד. המחוקק הותיר מרחב מסוים, צר אמנם, המאפשר לגופים עסקיים לשלוח הודעות ללקוחות שאינן בבחינת דבר פרסומת. בנסיבות הייחודיות של המקרה, מסרוני המשיבה נשוא בקשת האישור מצויות ב'מרחב' זה שהותיר המחוקק ואין לראותם כדבר פרסומת. יש לייחס משקל משמעותי לכך שמשך תקופה ארוכה מאז מסרו המבקשים את מספרי הטלפון שלהם למשיבה, לא נטען שהמשיבה שלחה מסרונים מכל סוג שהוא למבקשים. לו גרסה המשיבה שהיא רשאית לשלוח מסרונים למטרות פרסום, הרי שהייתה יכולה לעשות כן הרבה קודם למסרוני הקורונה המדוברים, דבר שלא נעשה.