ההפניה הממוחשבת בהסכם השירות לתנאים הכלליים של התובעת - מחייבת את הנתבעת (החלטה, מחוזי ת"א, השופטת אורלי מור-אל):
העובדות: בקשת הנתבעת לכפור בסמכות ביהמ"ש לדון בהליך. התובעת היא חברת מחשוב אמריקאית (ברינג), בבעלות חברה ישראלית (ברינג ישראל), שעיסוקה בתוכנה לניהול לוגיסטיקה ושילוח מטענים. הנתבעת היא חברה אמריקאית המספקת שירותי משלוחים בארה"ב. התובעת טענה בתביעתה כי הנתבעת הפרה הסכם שירותים בין הצדדים, לפיו התובעת תספק שירותי תוכנה לנתבעת. יחד עם התביעה הגישה התובעת בקשה לקביעת דרך ההמצאה מחוץ למדינה (בהתאם לתקנה 167 תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), בטענה כי החברות הסכימו שכל סכסוך יידון בבתי המשפט בת"א ולפי הדין הישראלי.
התובעת ביססה את טענותיה על הסכם השירות, שמפנה לתנאי השימוש הכלליים של התובעת, בהם מופיעה תניית שיפוט ודין. הנתבעת, לפי תקנה 168, טענה כי הבקשה לקביעת דרך ביצוע ההמצאה אינה עומדת בדרישות הדין. הנתבעת טענה, בין היתר, כי תניית סמכות השיפוט וברירת הדין לא הופיעה בהסכם השירות עליו חתמו הצדדים, אלא במסמך חיצוני ונפרד, חוזה אחיד, שעל-מנת להגיע אליו יש להיכנס, באמצעות קישור, לאתר התובעת, ולהוריד את המסמך.
נפסק: דין הבקשה לביטול היתר ההמצאה להידחות, בעיקר בשל תניית שיפוט ודין מפורשת בין הצדדים, וזהות הצדדים המעורבים, שמעלים שהפורום הנאות לבירור התביעה הוא במדינת ישראל. המבחן הרלוונטי לבחינת בקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט כולל בעיקרו 3 תנאים מצטברים: קיומה של עילת תביעה שיש לדון בה; קיומה של עילת המצאה בהתאם לאחת החלופות בתקנה 166 לתקנות; שיקול דעת ביהמ"ש, בפרט בשאלת הפורום הנאות.
עילת תביעה: לתובעת טענות להפרת ההסכם בינה לבין הנתבעת. התובעת טענה כי הנתבעת לא שילמה לה את מלוא הכספים בשל תקופת השימוש המלאה במוצר, וכן שהנתבעת חרגה ממכסת השימוש שנקבעה בהסכם, ובכך הפרה אותו הפרות יסודיות. לנתבעת טענות נגד לכך. מבלי לקבוע מסמרות, ניתן לקבוע שבשים לב לנטל ההוכחה הנמוך יחסית הנדרש, התובעת הוכיחה את קיומה של עילת תביעה לצורך שלב זה.
עילת המצאה: התובעת טענה להתקיימות עילות המצאה מכוח סעיפים 166(1) ו(4) לתקנות, על בסיס טענה לקיומה של תניית שיפוט ודין. טענת הנתבעת, שנושא סמכות השיפוט וברירת הדין לא עלו במשא ומתן, לא נסתרה, אולם טענה זו רק מחזקת את הרושם שהנתבעת הייתה מודעת לתנאים הכלליים ולתוכנם. מדובר בנושא עליו לא ראתה לחלוק מלכתחילה ומשכך הדברים כלל לא עלו. העובדה שסמנכ"ל הטכנולוגיות בנתבעת חתם על נוסח ההסכם כפי שהוא, ומתוך הנחה סבירה שחתימתו משקפת את האמת, משמעה שהוא התחייב שהלקוח קרא את התנאים הכלליים והסכים להם. בין אם הנתבעת הכירה את התנאים הכלליים ובין אם הנתבעת בחרה לחתום על ההסכם תוך נטילת סיכון משמעותית שהיא חותמת חתימה שאינה משקפת את האמת לאשורה, ושמשמעותה קבלת התנאים יהיו אשר יהיו, קיים קושי משמעותי לנסיונה להתנער מההסכם למתן שירותים עליו היא חתומה על כל תנאיו, הפניותיו והערותיו.
אכן, תנאי השירות הכלליים אינם מצורפים להסכם השירותים ומחייבים את הלקוח לפנות לאתר התובעת, להיכנס לקישור ולקרוא את התנאים. עדיף שהתנאים היו מצורפים להסכם להסרת כל ספק וטענה, הרי שבהסכם משמעותי מסוג זה, המאמץ הכרוך בכניסה לקישור אליו מפנה ההסכם ועיון בתנאי השירות הכלליים בטל בשישים. הסכם מתן השירותים מפנה אל התנאים הכלליים באופן ברור וחד משמעי ובחתימה על הסכם מתן השירותים אישרה הנתבעת כי קראה את התנאים הכלליים והסכימה להם. הפסיקה הכירה בתוקפו של הסכם מעורב, כזה הדורש אישור אקטיבי לצד קישור זמין ונח לצורך עיון בתנאים [עניין הראל - ת"א 64880-02-18]. הנתבעת לא העלתה כל טענה על קושי לעיין בקישור. אדם החותם על הסכם מחויב בתנאיו, ומוחזק כמי שקרא את התנאים והסכים להם.
הפנייה ממוחשבת למסמך נוסף היא בעייתית פחות מהפניות במסמך כתוב למסמכים אחרים, שכן הפנייה למסמך הנוסף היא פשוטה, ותוכנו זמין למתקשר, ובלבד שהוסבה תשומת ליבו למסמך הנוסף, והובהר לו שעליו לעיין בו ולהסכים לתנאיו [עניין אווא פיננסי - ת"א 1963-05-11]. התנאים הכלליים, לרבות תניית השיפוט והדין, הם חלק ממארג ההתקשרות בין הצדדים. בין הצדדים קיימת תניית שיפוט ודין מוסכמת בכתב. אין מדובר בחוזה אחיד כהגדרתו בחוק, שכן מדובר במערכת חוזית בין צדדים מסוימים מוגדרים ועל ההסכם נוהל מו"מ. אף שנוסח תנאי השירות הכלליים נקבע על ידי הנתבעת במטרה מוצהרת להחילם על ההתקשרויות שלה, לא מתקיימת הסיפא בהגדרת חוזה אחיד, אין המדובר בתנאים ששמשו כתנאים לחוזים רבים בין "אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם". התובעת נתנה שירותי תוכנה לנתבעת במאות אלפי דולרים, תוך קיום קשר רציף עמה, ואין מדובר בלקוח מזדמן ולא ידוע המתקשר עמה בהסכם מקוון.
גם אם תתקבל הטענה שמדובר בחוזה אחיד, תתבקש המסקנה שעלה בידי התובעת להוכיח שאין המדובר בתנאי מקפח. תניית השיפוט וברירת הדין לפיה כל הסכסוכים ידונו במדינת ישראל לפי דיני המדינה, אכן משרתת את האינטרס של התובעת, אשר חברת האם שלה, שאמונה על התוכנה ויישומה, נמצאת במדינת ישראל, כאשר התובעת היא חברת בת זרה, שהוקמה לצורך הפצת התוכנה בארצות הברית, ואולם אין בעובדה זו כשעצמה כדי להצביע על כך שמדובר בתנייה מקפחת. תניית שיפוט מעין זו הבאה לרכז את ההתדיינויות לפי נוחות התובעת וחברת האם, אינה זרה ומקובלת בהתקשרויות בינלאומיות. בית המשפט בישראל הוא פורום נאות לדון בסכסוך, זאת, בעיקר, בשים לב לתניית השיפוט. הבקשה נדחתה.