לא מן הנמנע שפעולות התובעות שומרות על זכויות אזרחים רבים שנחשפו לדברי פרסומת בניגוד לחוק, שקולם לא נשמע (פסק-דין, שלום בת-ים, הרשם אדי לכנר):
העובדות: התובעות טענו כי הנתבעת שיגרה אליהן 27 דברי פרסומת, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (11 הודעות לתובעת 1 ו-16 לתובעת 2). התובעות לא זכרו אם נתנו הסכמה לקבל דברי פרסומת מהנתבעת, אך טענו כי הנתבעת לא אפשרה הסרה בדרך שעולה בקנה אחד עם הוראות החוק. הנתבעת טענה, בין היתר, כי מדובר בתובעות סדרתיות, שנרשמו כלקוחות, שצברו הודעות בכדי לנפח את סכום התביעה במקום לבקש הסרה.
נפסק: דין התביעה להתקבל. אין מחלוקת כי הנתבעת היא ששיגרה את הפרסומים וכי אלה עונים להגדרת "דבר פרסומת". התובעת שלחה 11 דברי פרסומת בדוא"ל לתובעת 1 במשך כמעט חודשיים, ממועד בקשת ההסרה ועד למועד מכתב ההתראה. לתובעת 2 נשלחו 16 מסרונים פרסומיים. לא די בקבלה שצירפה הנתבעת המעידה על רכישות שביצעה התובעת 1 באחד מסניפי הנתבעת בכדי לצאת מתוך נקודת הנחה כי התובעת 1 נתנה את הסכמתה להיכלל ברשימת הדיוור. גם אם ניתנה הסכמתה, לא ניתנה לה אפשרות לבצע הסרה באופן שעולה בקנה אחד עם הוראות החוק. התובעת שלחה את הודעת הסירוב בהתאם לחוק, לאותה הכתובת ואף לכתובת המיוחסת לשירות לקוחות הנתבעת כפי שמופיעה בתקנון. חרף האמור הנתבעת המשיכה לשלוח לתובעת דברי פרסומת. הנתבעת עמדה על גרסתה כי לחצן "ההסרה" בדברי הפרסומת עומד בקנה אחד עם הוראות החוק. בהתאם להוראות החוק, לא כך הם פני הדברים. לחיצה על לחצן "ההסרה" עשויה לחשוף את התובעת 1 להונאה, ווירוסים ולחשוף את המכשיר האלקטרוני לפגיעה קשה.
יש לקבל את גרסת הנתבעת כי התובעת 2 לקוחה שלה וכן כי הסכימה להיכלל ברשימת הדיוור, לאחר מכן החליטה להסיר עצמה מרשימה זו באמצעות לחיצה על לחצן "ההסרה" ולאחר מכן נרשמה שוב לרשימת הדיוור, ואולם הפעם נמנעה מללחוץ על לחצן ההסרה ובחרה לבצע את ההסרה באמצעות מכתב התראה. התובעת 2 הצליחה לספק הסבר המניח את הדעת מדוע בחרה הפעם שלא ללחוץ על לחצן "ההסרה". הנתבעת לא אפשרה לתובעת 2 להסיר את עצמה מרשימת הדיוור באופן שעולה בקנה אחד עם הוראות החוק. חוק התקשורת נועד לעודד תביעות בנושא ספאם ולא מן הנמנע שפעולותיהן של התובעות שומרות על זכויות אזרחים רבים שנחשפו לדברי פרסומת בניגוד לחוק, שקולם לא נשמע. אין מדובר בחוסר תום לב או בניסיון ליצור תביעה יש מאין. הנתבעת תפצה את התובעת 1 ב-5,500 ש"ח ואת התובעת 2 ב-6,400 ש"ח, וכן תישא בהוצאות בסך 5,000 ש"ח.