מצלמות האבטחה לא נועדו לאפשר ללקוח אחד של "ארומה" לערוך חקירות פרטיות על לקוח אחר של בית הקפה (פסק-דין, שלום ב"ש, השופטת רחלי טיקטין עדולם):

העובדות: תביעה שעילתה לשון הרע ופגיעה בפרטיות, בשל פרסומי פייסבוק של הנתבעת 1, תושבת ב"ש, אליהם צורפו תמונות וסרטונים ממצלמות האבטחה של הנתבעת 2 (סניף "ארומה" בקניון גרנד קניון ב"ש). הנתבעת ערכה קניות בקניון בב"ש ולאחר מכן ישבה עם משפחתה בסניף "ארומה". בסיום הביקור שכחה הנתבעת את שקיות הקניות בבית הקפה. מנהל הסניף אפשר לנתבעת לצפות בסרטוני האבטחה ולצלם אותם. לאחר שחזרה לביתה, ביצעה הנתבעת את הפרסומים נשוא התביעה, בהם האשימה את התובעת, תושבת עומר, כי גנבה את שקיות הקניות שערכה. לפוסטים צורפו תמונות וסרטונים של התובעת. בהמשך התברר כי התובעת פנתה למודיעין של הקניון והותירה שם את פרטיה.

נפסק: גרסת התובעת לאירועים הוכחה כאמינה ונכונה, לפיה לאחר שהבחינה בשקיות הקניות שנשכחו, ניגשה לדלפק המודיעין של הקניון, שם דיווחה על מציאת השקיות וכן מסרה את שמה ומספר הטלפון שלה. הוכח כי התובעת לא גנבה את השקיות ולא התכוונה לגנוב אותן, וכי לא נטלה את השקיות כדי להשאיר אותן אצלה. תביעתה מבוססת, יציבה ונשענת על הוכחות מוצקות. התובעת פעלה להשיב את האבדה לבעליה. פנייה למודיעין של קניון היא דרך פעולה סבירה והגיונית כאשר רוצים להשיב אבדה. לא היה מקום לבצע את הפרסום בפייסבוק על מנת "לאתר את הגנבת". הנתבעת פנתה לחפש את התובעת בפייסבוק, מבלי שפנתה למשטרה, אך שפטה את התובעת בכיכר העיר בהציגה אותה כגנבת. אם חשבה הנתבעת שהפייסבוק הוא מקום טוב לחפש את השקיות שלה, ניתן היה לפרסם את הפוסט בדרך אחרת, שהיה משיג את התוצאה המבוקשת של זיהוי התובעת גם בלי לפגוע בה. הפרסום חרג באופן קיצוני מהסביר. התובעת לא בדקה עובדות וחלופות.

הפרסום הוא לשון הרע נגד התובעת. בפרסום מכונה התובעת כמי שמבצעת גניבה. לפרסום צורפו תמונות / סרטון, המציגים את התובעת "בעת ביצוע העבירה". ניתן היה לזהות את התובעת בקלות. לנתבעת לא עומדת אף אחת מהגנות החוק. מה שפרסמה לא היה אמת והדברים לא פורסמו בתום לב. הנתבעת לא ביררה את הדרוש בירור קודם לכן, שכן לא פנתה למשטרה כמצופה ממנה. הפרסום חרג מתחום הסביר. הפרסום המביש לא היה דרוש וניתן היה להשיג את אותה תוצאה רק באמצעות פרסום תמונתה של התובעת ובקשת עזרה בזיהויה לצורך השבת האבדה. בשל ייחוס לתובעת של עבירה פלילית, העובדה כי מדובר במספר פרסומים, בשני מקומות שונים (הפייסבוק של הנתבעת וקבוצת "מאמאשבע"), היקף התפוצה של הפרסומים, ההשפלה והפגיעה שסבלה התובעת, העמקת ההשפלה והפגיעה תוך כדי ניהול ההליך, הסירוב להסיר את הפרסומים מיד, על אף פניות מהמודיעין ומבני המשפחה, והסירוב להתנצל - הנתבעת תפצה את התובעת בסך של 46,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 15,000 ש"ח.

ארומה פגעה בפרטיותה של התובעת, בניגוד לסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. ארומה נדרשה להציב מצלמות אבטחה כתנאי לרישיון העסק, המתעדות את המתרחש בבית הקפה. גם אם המצלמות בארומה אינן "מאגר מידע", ולפיכך הוראות פרק ב' לחוק אינן חלות, עדיין בהחלט חלות על המצלמות ההוראות בחוק העוסקות בפגיעה בפרטיות. בהנחית הרשות להגנת הפרטיות בעניין "שימוש במצלמות אבטחה ומעקב ובמאגרי התמונות הנקלטות בהן" נקבע כי "אין לעשות שימוש בצילומים, ובכלל זה העברה, מסירה או גילוי לגורמים שאינם קשורים לארגון מציג המצלמה או למטרה המקורית של השימוש בתצלומים...". היה על ארומה לסרב לאפשר לנתבעת לצפות בצילומים ללא צו שיפוטי שיאפשר זאת. ודאי שהיה עליה שלא לאפשר לנתבעת לצלם את הסרטון, או חלקים ממנו, או תמונות ממנו.

מצלמות האבטחה לא נועדו לאפשר ללקוח אחד של ארומה לערוך חקירות פרטיות על לקוח אחר של ארומה [עניין נגלר - תא"מ 68953-11-19]. במצלמות מצולמים בין היתר עניינים פרטיים של אדם ומסירתם לאחר היא שלא למטרה שלשמה הסכימו הנכנסים בשערי ארומה להיות מצולמים [עניין ליבמן - עת"מ 41449-03-19]. יש להשאיר בצריך עיון את השאלה האם "המצלמות" הן מאגר מידע [עניין לוי - ת"א 42500-09-20]. לא מתקיימות ההגנות שבחוק. מאחר שהנתבעת היא שביצעה את הפרסום, ארומה תפצה את התובעת בסכום נמוך יותר בסך 20,000 ש"ח וכן תישא בהוצאות בסך 15,000 ש"י.