הנתבעת רשאית לפרסם ביקורת בתיבת הביקורות בדף הפייסבוק של התובעת, גם אם אינה לקוחה (פסק-דין, שלום ב"ש, השופט מנחם שח"ק):

העובדות: תביעת לשון הרע שמקורה בביקורת שפרסמה הנתבעת בדף הפייסבוק של התובעת 1 (חברה העוסקת בטיפולים קוסמטיים). התובעת 2 היא מנהלת התובעת 1. ברגע לביקורת שפרסמה הנתבעת עומדת התקשרות בין התובעת לבין חברתה לעבודה של הנתבעת, ביחס לרכישת שובר מתנה. 

נפסק: חוק איסור לשון הרע מגלם ביסודו התנגשות בין שתי זכויות יסוד: הזכות לשם טוב וחופש הביטוי. גם פרסום ברשתות חברתיות, ככל שהוא עומד בתנאי החוק, עשוי להקים עילת תביעה נגד המפרסם, גם אם מדובר אך ורק בשיתוף תוכן קיים. יש לקחת בחשבון את הייחודיות של האינטרנט ואת האפשרות שמשקלו של פרסום מסוים יהיה מועט בשים לב לכך שהוא פורסם במסגרת ריבוי תגובות, באופן שהפרסום הספציפי "נבלע בהמון" וכן את הנגישות של הנפגע עצמו ושל מכריו לאותם דפי אינטרנט הכוללים את הפרסום. במקרה זה מדובר בפרסום במרחב הוירטואלי, אולם בביקורת בתוך פלטפורמה שהחברה עצמה הציבה בדף הפייסבוק שלה במטרה לקבל ביקורות מאת לקוחותיה.

הביקורת הועלתה לאחר ההתקשרות שבין חברתה של הנתבעת לתובעת. הנתבעת לא הביאה לעדות את הגורמים הרלבנטיים ולכן יש לקבל את גרסת התובעות בכל הנוגע למהות ההתקשרות. הנתבעת הרימה די הצורך את הנטל שעל כתפיה לבסס את עצם התקיימות השיחה עם חברתה וכן את טענותיה בדבר הרושם שהותירה בה השיחה. אין מחלוקת כי הבאת חוות דעת צרכנית עולה כדי "עניין ציבורי" כמשמעותו בסעיף 15 לחוק וכי בנסיבות המתאימות עשוי מפרסם לחסות תחת הגנת תום הלב. התובעות טענו כי אין הדברים נכונים כאשר חוות הדעת אינה של מי שהוא הצרכן, וכאשר היא אינה משקפת את המציאות. אין מקום לקבוע כי הבעת דעה ביחס לעניין ציבורי עשויה לשמש הגנה טובה רק למי שהוא בבחינת לקוח של מושא הביקורת. "הזכות" למתוח ביקורת או להביע מילות שבח ביחס לבית עסק, שמורה לכל מי שאוחז במידע או התנסות המבססים דעה ביחס לבית העסק. לנתבעת עמדה הזכות העקרונית לפרסם את הביקורת בתיבת הביקורות בדף הפייסבוק של הנתבעת.

אדם סביר שקורא את הביקורת מבין כי מדובר בחוויית שירות כפי שהיא נתפסת אצל כותב הביקורת. הביקורת היא כללית, אינה יורדת לפרטים וכוללת קביעות שהן במובהק כאלה שמבטאות חוויה סובייקטיבית של הלקוח. הביקורת נכללה בפלטפורמה ייעודית שכל מטרתה לאפשר לגולשים להתבטא ביחס לעסק, ובמסגרת זו יש לאפשר מרחב ביטוי נדיב במיוחד. הביקורת נרשמה בתום לב, כמשמעות הדברים בסעיף 15 לחוק. יש לדחות את התביעה. מדובר בביקורת צרכנית לגיטימית שאינה חורגת מאמות המידה ששורטטו בפסיקה בהקשר זה של המרחב הווירטואלי בכלל וביקורות צרכניות בפרט, גם אם בפועל השירות שהעניקה החברה היה סביר.