פייסבוק חסמה כדין את חשבונו של חצרוני. לא ניתן "לכבס" כל פרסום מבזה, משפיל, מאיים או מסית באמצעות הכתרתו כ"סאטירה" (פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטים מינץ, כנפי-שטייניץ ורונן):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ת"א 38104-05-18], שדחה את תביעת המערער להשיב לפעילות את חשבונו בפייסבוק, לאחר שהמשיבה חסמה אותו. המערער ניהל חשבון פייסבוק בו פרסם תכנים שונים, לגביהם קיבלה המשיבה דיווחים ותלונות ממשתמשים, שבעקבותיהם חסמה את החשבון. המערער טען כי המשיבה חסמה את החשבון שלא כדין ועתר להשבתו וכן טען לנזקים שנגרמו לו. המשיבה טענה כי התכנים שפרסם המערער הפרו את תנאי השימוש וכללי הקהילה של פייסבוק.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי תנאי השימוש של פייסבוק, וכללי הקהילה, מהווים הסכם מחייב בין פייסבוק ובין המשתמשים, לרבות המערער. נקבע כי התכנים שפרסם המערער בחשבונו עולים כדי "דברי שטנה" האסורים לפי תנאיה של פייסבוק. למרות הודעות חוזרות ונשנות שנשלחו אליו, המערער המשיך לפרסם תכנים המפרים את מדיניות פייסבוק והיה מודע שהתכנים עלולים להביא לחסימת חשבונו. עוד נקבע כי לא מדובר במקרה חד פעמי, שלגביו ניתן לומר שהמשיבה פעלה באופן שרירותי כלפי המערער, שכן המערער פרסם במודע ובמכוון פרסומים מפרים באופן חוזר ונשנה, תוך ידיעה כי ההפרות עלולות להביא לחסימת החשבון.

נפסק - השופט מינץ: יש לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות בסך 20,000 ש"ח. המערער הלין על כך שביהמ"ש המחוזי נמנע מלהידרש לטענות כי המשיבה היא גוף דו-מהותי ומונופול, וכי תנאי השימוש וכללי הקהילה הם חוזה אחיד הכולל תנאים מקפחים שדינם בטלות. בכתבי הטענות שהגיש המערער לביהמ"ש המחוזי, למעט הערות כלליות, לא נטענו הטענות הללו. ככלל, ערכאת הערעור לא תידרש לטענות המועלות לפניה לראשונה. הטענות שהועלו לראשונה בערעור אינן פשוטות, הן מצריכות בירור עובדתי ומשפטי, שאין מקום לערכו במסגרת הערעור. גם אין מקום להיעתר לבקשת המערער לצירוף ראיות חדשות לערעור, שנועדו להוכיח את טענתו כי יש להכיר במשיבה כגוף דו-מהותי.

נקודת המוצא היא כי הוראות תנאי השימוש חלות ככתבן וכלשונן, כאשר השאלה היא האם המערער אכן הפר אותן בפרסומיו, או שמא המשיבה היא זו שהפרה את תנאי השימוש בכך שחסמה את חשבונו. גבולות הפרשנות של החוזה תחומות על ידי לשונו. ככל שהלשון מצביעה באופן בהיר על אומד דעת הצדדים בעת כריתתו, שמורה לה הבכורה בהליך הפרשני. דברים אלה נכונים גם כשמדובר בחוזה אחיד. הפסקת פעילות חשבונו של המערער בפייסבוק נבעה כאמור מכך שהמשיבה ראתה בפרסומיו משום "דברי שטנה", שהיא אסרה על פרסומם. המערער מצדו טען כי לא היה מקום לסווג את תוכן פרסומיו כדברי שטנה. 

התכנים שפרסם המערער עונים להגדרת "דברי שטנה" בכללי הקהילה. המערער נקט בלשון אלימה ומשפילה כלפי קבוצות אוכלוסייה שונות על בסיס גזען, מוצא אתני, שיוך דתי, מגדר ועוד. לטענת המערער כי מדובר בתכנים סאטיריים - אופן ההתנסחות של המערער מקשה עד מאוד על הטענה כי תוכן הדברים שפרסם, להבדיל מהמסר הנטען החבוי בהם, אינו משקף את דעתו האישית. אף אם נניח כי כוונת המערער הייתה סאטירית, לא די בכך כדי להימנע מסיווג דבריו כ"התקפה ישירה" כלשונה בכללי הקהילה של פייסבוק. קביעת ביהמ"ש המחוזי כי פרסומי המערער הם "דברי שטנה" המפרים את תנאי השימוש של המשיבה בדין יסודה, ואינה מגלה כל עילה להתערבות.

תנאי השימוש מורים כי פרסום תכנים מפרים מקנה למשיבה זכות להסירם ואף להפסיק את פעילות חשבונו של המפר. המערער הפר את תנאי השימוש פעם אחר פעם, באופן שהקים למשיבה זכות להפסיק את חשבונו. לא נפל פגם באופן בו הדבר נעשה. המשיבה נקטה לאורך תקופה בגישה של הסרה ממוקדת של התכנים המפרים, תוך מתן הודעה למערער על כל הסרה. בחלק מהמקרים כללה ההודעה גם התראה לפיה הפרות נוספות יגררו השבתה של החשבון. אלא שחרף העובדה שהמערער היה ער לכך שפרסומיו מפרים את תנאי השימוש וחרף העובדה שהיה ער לכך שהמשיבה עלולה להפסיק את פעילות חשבונו בגין פרסומיו המפרים, הוא לא תיקן את אורחותיו והמשיך בפרסומים המפרים.

אין צורך להכביר מילים על חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית ובתפיסתנו החברתית והערכית. חופש הביטוי אינו חולש רק על ביטויים "נעימים לאוזן". חופש הביטוי חולש ככלל גם על ביטויים קשים לשמיעה ולקריאה, מכעיסים, בוטים ומעוררי תחושות שליליות. אך חופש הביטוי אינו "שרביט קסם" שיש בכוחו כדי לגבור על כל הגבלה, של כל ביטוי, על כל במה באשר היא. ההתערבות בחופש החוזי בשל תקנת הציבור שמורה למקרים חריגים ויוצאי דופן, בהם הפגיעה בה היא במידה כזו המצדיקה התערבות חרף חשיבות חופש החוזים. יש לפנות לצעד השיפוטי של ביטול תניה חוזית על יסוד היותה נוגדת את תקנת הציבור רק מקום שבו כללי החוזים ועקרונות הפרשנות המקובלים אינם נותנים מענה ראוי בנסיבות העניין. גם בדיני החוזים האחידים לא כל תניה הכוללת הגבלה של זכות יסוד תצדיק ביטול מטעמים של תקנת הציבור. המערער לא הניח לפני ביהמ"ש המחוזי ולוּ קצה קצהו של טיעון המצדיק התערבות בהתקשרות החוזית בין הצדדים.

נפסק - השופטת כנפי-שטיינץ: דין הערעור להידחות. תוצאה זו נובעת מהמסלול החוזי בו בחר המערער לנהל את תביעתו בערכאה קמא ומאופיים של התכנים שבחר להעלות לרשת. עם זאת, המסלול החוזי אינו המסלול הבלעדי לבחינת אופן פעולת המשיבה. במקרה המתאים יתכן שיהיה מקום להידרש גם להיבטי חופש הביטוי העולים מהאופן בו פועלת המשיבה להסרת תכנים מהרשת ולהשבתת חשבונות, לעתים לצמיתות. כעת כשהרשתות החברתיות משמשות כבמה המרכזית של שוק הדעות והרעיונות, גם אם יש מקום לצנזור ביטויים מזיקים (גזעניים, אלימים או מסיתים), יש לתת את הדעת גם לאופן פעולת ה"צנזור", השולט על הגישה לרשת ועל תעבורת המידע בה, לפי כללים שנקבעים על ידו, ובהליכים שאינם תמיד ברורים ושקופים. יש לתת את הדעת גם לאופן בו יש להגן על חירות הביטוי ולאזנה עם אינטרסים חשובים אחרים, באופן מותאם לדרך פעולתן של הרשתות החברתיות ולתפקידן החשוב בשיח הציבורי העכשווי.

נפסק - השופטת רונן: מסכימה עם השופט מינץ. המערער לא העלה בהליך המחוזי את הטענות אותן הוא העלה בערעור. טענות אלה הן בעלות רכיבים עובדתיים ומשפטיים, בהן צריך היה ביהמ"ש המחוזי לדון כדי להכריע האם יש לקבלן או לדחותן. המערער הפר את ההסכם עם פייסבוק כשפרסם את הפרסומים. מדובר בפרסומים פוגעניים, הכוללים דברים משפילים, מבזים, בוטים ואלימים המהווים דברי שטנה, שהם "התקפה ישירה" כנגד ציבור מסוים על בסיס מאפיינים מוגנים. לא היה מקום לקבל את עמדת המערער כי הפרסומים הם "סאטירה". לא ניתן "לכבס" כל פרסום מבזה, משפיל, מאיים או מסית באמצעות הכתרתו כ"סאטירה".

אין חולק על חשיבות חופש הביטוי בחברה דמוקרטית. חשיבותו של חופש הביטוי היא בעיקר ביחס לדעות שאינן מקובלות, המתריסות על העמדות המקובלות בחברה ומנסות לשנותן. כדי שתהיה משמעות לחופש הביטוי, צריך מי שמבקש לבטא את דעותיו לקבל פלטפורמה לבטא אותן, באופן שיאפשר לאחרים לשמוע אותן. תנאי נוסף לקיומו של חופש ביטוי אמיתי ובעל משמעות, הוא שהדברים שנאמרים יתפרסמו כמות שהם. צנזורה יכולה להיות מופעלת לא רק על ידי השלטון אלא גם על ידי גופים אחרים המהווים פלטפורמות לפרסום דעות ולדיאלוג. בתקופה בה חלק גדול מהדיאלוג בין הפרטים בחברה מתנהל ברשת, ישנה חשיבות לחופש הביטוי בערוצים הללו, וכתוצאה מכך חשיבות רבה גם לשאלת סינון הפרסומים בפלטפורמות הדיגיטליות וצנזורה עליהם.

אכן, חופש הביטוי, כמו חירויות אחרות, איננו מוחלט, והוא מוגבל במספר הגבלות שנקבעו בחוק. איסור על פרסומים שאינם חוקיים הוא כמובן איסור לגיטימי והסרתם היא מחויבת המציאות. ככלל רשאי מי שמפעיל פלטפורמה לפרסום לקבוע כללי פרסום שונים ביחס לסוג התכנים שיתפרסמו בו. השאלה המרכזית שהיה מקום לדון בה, אילו היה המערער מעלה אותה כנדרש, הייתה האם רשאית פלטפורמה בעלת משקל משמעותי שהפרסום בה הוא הכרחי לצורך מתן משמעות לחופש הביטוי של המפרסם, לשלול לחלוטין ממי שפרסם בעבר פרסומים אסורים את האפשרות להמשיך ולעשות בה שימוש, ואם כן – באילו תנאים.