חוק איסור לשון הרע נועד לפצות אדם על פגיעה בשמו הטוב, אך לא לייצר "אפקט מצנן" נגד ביקורת ציבורית לגיטימית (פסק-דין, שלום קריות, השופטת אלואז זערורה-עבדאלחלים):
העובדות: תביעת לשון הרע שעניינה בפרסומים של הנתבע, פעיל פוליטי בקריית-מוצקין, נגד התובעת, מנהלת מחלקת צעירים בעירייה, וזאת באינטרנט, בקבוצות פייסבוק, קבוצות WhatsApp ועוד. הנתבע טען כי מדובר בתביעת השתקה וסחיטה פוליטית, שמטרתה למנוע ממנו להעביר ביקורת ציבורית פומבית נגד עירית קריית מוצקין והעומד בראשה.
נפסק: דין התביעה להידחות, ללא צו להוצאות. מי שתובע מכוח חוק איסור לשון הרע חייב לפרט את המילים הקונקרטיות שהן לשיטתו "לשון הרע" ומכוחן הוא תובע פיצויים. מקום בו תובע מצרף פרסומים שונים, עליו לציין באופן מדויק מהם הביטויים מכוחם הוא תובע את עלבונו. התובעת העלתה את טענותיה באופן כוללני ובלתי ממוקד, ונמנעה מלפרט באופן מדויק מהם הפרסומים הקונקרטיים שלשיטתה מהווים לשון הרע. לא ניתן להסיק באופן זה מהם הפרסומים הקונקרטיים בגינם תובעת התובעת את עלבונה ומה הפיצוי הנדרש בשל כל אחד מהם. כתב התביעה נוסח באופן לקוי, מוגזם, בחלקו תיאטרלי יתר על המידה, בלתי מאורגן, תוך ריבוי בפרטים ובעובדות, אך בד בבד המעטה, הצנעה, והחטאת העיקר. התובעת כשלה בכימות תביעתה כדרישת הדין, ובפרט בהבהרת הפיצוי המתבקש בגין כל פרסום ופרסום. כך גם מנעה מהצד שכנגד לדעת בבירור כנגד מה עליו להתגונן. בחינת הפרסומים איננה יכולה להתעלם מהרקע להם. לאחר בחינת המחלוקת עולה רושם כבד כי אבק המאבק של המגרש הפוליטי מצא את דרכו אל ביהמ"ש בדרך של תביעה לפי חוק איסור לשון הרע ובאצטלה של תביעה בגין פגיעה בשם הטוב. חוק איסור לשון הרע נועד לפצות אדם על פגיעה בשמו הטוב, אך אין מטרתו לייצר "אפקט מצנן" נגד ביקורת ציבורית לגיטימית, גם אם היא איננה נוחה למאן דהוא. הנתבע בפרסומיו נקט פעמים רבות במשנה זהירות, תוך הסתייגות וציון המילה "לכאורה" ומבלי לקבוע מסמרות. לגבי אחדים מהפרסומים לא ניתן לזהותם בבירור עם התובעת. באשר לפרסומים אחרים, עומדות לנתבע ההגנות החלות בדין ובהתאם אין לחייבו בתשלום פיצויים כלשהם. בחינת הפרסומים גופם מעלה שרובם ככולם מתייחסים לפעילותה הציבורית של התובעת.