הפרסום באינסטגרם היה בטעם רע, אך אין מדובר בלשון הרע המובילה לחבות נזיקית (פסק-דין, מחוזי מרכז-לוד, השופט דרור ארד-אילון):

העובדות: ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בנתניה [ע"א 57326-11-20], בו נפסק כי פרסום שפרסם המערער בחשבון האינסטגרם שלו מקיים את יסודות עוולת לשון הרע כלפי המשיבה, אין לו הגנה, ועל כן עליו לשלם למשיבה 3,600 ש"ח כפיצוי ללא הוכחת נזק וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. המערער, חבר של בן זוגה לשעבר של המשיבה, פרסם בחשבון האינסטגרם שלו תמונה של היפופוטם, כשפניה של המשיבה הודבקו על גופו, בצירוף מלל. המערער היה בן 17 בעת שביצע את הפרסום, בו גם "תייג" את המשיבה.

נפסק: הצדדים לא חלקו על כך שאפשר לפרסם לשון הרע בדרך של תמונה או פוטומונטאז'. השאלה במרכז הערעור היא האם יש בפרסום משום לשון הרע, כמובנו בסעיף 1 לחוק, או שמא הוא ממין הפרסומים שאף שרמתם נמוכה, ואפשר שגלומים בהם אי נעימות ועלבון, אין לייחס להם כל משקל משפטי והם אינם מגיעים לכדי עוולה נזיקית. ביהמ"ש קמא מצא שהפרסום מייחס למשיבה תכונות גוף לא חיוביות (אשר לא נטען שהן אמת), ופרשנות זו מקובלת. חומרת הפרסום מצויה בהצמדת תמונת פניה של המשיבה לתמונה של היפופוטם בהוספת הטקסט "אני גאה בגוף שלי". הפרסום נעשה בטעם רע, ואין מקום להרהר אחרי דבריה של המשיבה שנפגעה ונעלבה מכך. אולם השאלה אינה האם הפרסום פגע ברגשות המשיבה, אלא האם בנסיבות העניין הוא חצה את הרף שבין התבטאות לא מוצלחת, גידוף או נאצה, לבין עוולה נזיקית של לשון הרע. בלי למעט מתחושת הפגיעה של המשיבה, הרי שהפגיעה האובייקטיבית הגלומה בפרסום נמוכה באופן ממשי מזו שנבחנה בפרשת הרציקוביץ', שנמצא שאין בה לשון הרע, שכללה את השוואת את הנפגע לעכבר ביבים, שהוא דימוי טעון במיוחד.

הפרסום הנדון, הכולל היבט גרפי וטקסט, הוא בעל גוון הומוריסטי, כמעין פארודיה. מדובר בהומור בטעם רע שבא על חשבון הנפגעת, אולם לאור אופיו של הפרסום, הוא לא חרג מעלבון או אי-נוחות. מדובר בייחוס תכונת גוף בעלת משמעות לא חיובית, בדומה להטחת מילת גנאי או גידוף. הפרסום נעשה בנסיבות חברתיות, על רקע היכרות ויחסי ידידות קודמים, בדף אינסטגרם שצפו בו רק כ-25 אנשים, ולמשך זמן קצר ביותר, עד שהמערער הסיר אותו. לא הוצג יסוד לכך שהפרסום היה עלול לגרום למי מקוראיו לבוז למשיבה. העולם הדיגיטלי והרשתות החברתיות מוצפים באינספור פרסומים מדי יום. בלי למעט בחשיבות שיש להגנה המשפטית על כבוד האדם ועל השם הטוב, הרי שהריבוי העצום של הפרסומים ושל המפרסמים, של אופני הפרסום ושל קהלי היעד, מחייב זהירות בשרטוט הקו המפריד בין גסות רוח, העדר דרך ארץ ותרבות דיבור ירודה, לבין עוולה נזיקית של לשון הרע. בין התנהגות חברתית לא מוצלחת וראויה לגנאי, שהמשפט אינו מסדיר, לבין התנהגות אסורה, שהדין אוכף במלוא חומרתו. הקביעה שהפרסום הוא לשון הרע אינה יכולה לעמוד. לפיכך אין בפרסום חבות, דין הערעור להתקבל ודין התביעה להידחות.