התנהלות המערער הצדיקה שלילת פיצוי על הפרת חוק הספאם, ואין מקום להתערב בכך (פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת אביגיל כהן):

העובדות: ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש השלום בת"א [תא"מ 4081-08-19], שדחה את תביעת המערער נגד המשיב לפיצוי בשל הפרה נטענת של סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, תוך חיובו בהוצאות בסך 8,000 ש"ח. המערער הוא פעיל בנושא ספאם ועוולות צרכניות. המשיב הוא בעל עסק עצמאי למנטורינג עסקי. בתביעתו טען המערער כי המשיב שלח לו 71 הודעות פרסומת בדוא"ל, ללא הסכמתו, ללא ציון היותן "פרסומת", ללא ציון פרטי המפרסם ועוד. ביהמ"ש קמא קבע, בין היתר, כי המשיב עמד בנטל להוכיח הסכמה לקבלת דברי פרסומת, כי פירט במסריו את פרטיו וכי המערער לא שלח הודעות סירוב כדין. מכאן הערעור.

נפסק: דין הערעור להידחות. חוק התקשורת קובע כי לשם שיגור דבר פרסומת נדרשת הסכמה מפורשת מראש של הנמען, פרט לחריגים שנקבעו בחוק. ביהמ"ש קמא בחן את השאלה האם בדף הנחיתה התבקשה הסכמה לקבלת דברי פרסומת, והעדיף את גרסת המשיב. מדובר בקביעה עובדתית של הערכאה הדיונית ואין הצדקה להתערבות חריגה של ערכאת הערעור. נפסק בנוסף כי גם בהיעדר הסכמה מתקיים החריג לפי סעיף 30א(ג) לחוק, הקובע מספר תנאים מצטברים שבהתקיימם רשאי העסק לשלוח פרסומות לציבור לקוחותיו, אף אם לא נתנו את הסכמתם המפורשת לכך בכתב. נפסק עוד כי מדובר במסרי פרסומת וכי אי-ציון "פרסומת" היא בגדר הפרת הוראות סעיף 30א(ה)(1) לחוק. אין מחלוקת שבכל הודעה הופיע קישור שמאפשר את הסרת פרטי הנמען מרשימת התפוצה של המשיב. נקבע כי הודעות הסירוב של המשיב לא נשלחו בדרך של "השב" מתיבת המייל אליה התקבלו דברי הפרסומת, אלא בדרך של משלוח הודעה עצמאית מכתובת מייל שונה מזו שבה התקבל דבר הפרסומת. לכן לא הוסר המערער מרשימת התפוצה ונקבע עובדתית כי המשיב לא ידע איזו כתובת מייל להסיר. נפסק כי אמנם אין חובה להשתמש בדרך של לחיצה על לחצן "הסר" שהוצעה בכל הודעת פרסומת אך כי בנסיבות הספציפיות, חשש המערער לחשוף את המחשב שלו לווירוסים ותוכנות ריגול על ידי לחיצה, לא היה חשש שיש בו ממש, שכן המערער התכתב ממושכות עם המשיב. בחירת אופן משלוח הודעות הסירוב צריך להיעשות בתום לב. ביהמ"ש קמא כי המערער פעל בחוסר תום לב. לפי ההלכה הפסוקה, התנהלות בחוסר תום-לב יכולה להצדיק היעדר פיצוי. המשיב הפר את החוק בכך שדברי הפרסומת לא נשאו את הכיתוב "פרסומת". ביהמ"ש קמא סבר כי התנהגות המערער מצדיקה אי-פסיקת פיצוי כלל בנסיבות המקרה. אין זה המקום שמצדיק את התערבות ערכאת הערעור. דין הערעור להידחות. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 7,000 ש"ח.