פרסום מכתב התראה במדיה חברתית אינו משרת את ההליך המשפטי ואינו זוכה להגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע (פסק-דין, שלום ראשל"צ, השופט רפי ארניה):
העובדות: תביעת לשון הרע. התובעת ובעלה שכרו מהנתבעת קרוואן למגורים ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות שונות ביחס לנכס והסכם השכירות. ב"כ הנתבעת שלח לתובעים מכתב התראה בדבר פינוי המושכר. סמוך למועד משלוח המכתב, פרסמה הנתבעת את תמונת מכתב ההתראה בדף הסטורי שלה באינסטגרם, ובעמוד הפייסבוק שלה. התובעים טענו כי יש בכך משום פרסום לשון הרע. הנתבעת לא כפרה בכך כי הפרסום הוא לשון הרע, אך טענה, בין היתר, כי עומדת לה ההגנה לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר במכתב התראה הצופה פני הליכים משפטיים.
נפסק: נקודת המוצא היא העובדה שתוכן מכתב ההתראה עולה כדי לשון הרע. במכתב מיוחס לתובעים שימוש באיומים מילוליים וכן שימוש בתנועות גוף המדגימות שימוש באלימות פיזית. אלו הם אירועים פליליים, אשר היה והתרחשו, הם עשויים לגבש עבירת איומים, וכך גם נאמר מפורשות במכתב ההתראה. תכלית סעיף 13(5) לחוק היא למנוע אפקט מצנן מפני הגשת תביעות לביהמ"ש ומפני מתן עדות. ההגנה הורחבה אל מעבר לכותלי בית המשפט עצמו, והוחלה על הליכי בוררות, גישור ואף על הליכים משמעתיים. ההלכה אף הורחבה אל הליכים טרום משפטיים, המתקיימים בין הצדדים לפני שהגיעו אל כתליו של ביהמ"ש, כגון פירסומים במכתבי התראה הנשלחים בין הצדדים בטרם הגשת התביעה.
ליבת תחולת ההגנה מצויה בשאלה האם הפרסום משמש את ההליך המשפטי כהלכה. אילו הפירסום היה בכך שהמכתב נשלח אל הנתבעים ותו לא, הרי שברור שהיה מקיים את תנאי ההגנה, קל וחומר שאכן לבסוף נפתח הליך משפטי בין הצדדים. ואולם, הקושי הוא בכך שהמכתב פורסם ברשתות החברתיות. בכך איבד מכתב ההתראה את ענן ההגנה שמעליו. הטענה כאילו פירסומו של מכתב התראה במדיה חברתית משרתת את מטרת ההליך המשפטי היא מוקשית. פירסום כזה אינו עולה בקנה אחד עם מטרות ותכליות הוראת סעיף 13(5) לחוק, ואינו עולה כדי "תוך כדי דיון כאמור". הטענה כאילו המכתב הועלה אל האינטרנט בתמימות או מתוך תקלה והיעדר מודעות טכנולוגית, איננה מקנה לנתבעת הגנה מפני התביעה. טענה זו הופרכה בחקירות.
הוכח כי הפירסום הופיע בסטורי באינסטגרם לתקופה של 24 שעות ולאחר מכן נעלם באופן אוטומטי, כדרכם של פירסומים המופיעים בסטורי. באשר לפירסום בפייסבוק, הרי שהנתבעת הסירה אותו מיוזמתה תוך יומיים. בהתחשב בעוצמת הדברים בפרסום, בהיקף חשיפתו, אורך זמן הפירסום, ותוך התחשבות בכך שאין המדובר בפירסום שפורסם בזדון ומתוך כוונה לפגוע, וכן משום שלא הוכח שהעוקבים של הנתבעת הם אנשים המכירים את התובעים, יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 25,000 ש"ח והוצאות בסך 3,000 ש"ח.